אוניברסיטת החיים.

בס"ד

את כל הכעס הפנימי,

כל כישלון וחסרון בי,

אני מפנה כלפיך.

כל דבר לא נכון שעשיתי,

עשיתי אותו בעקבותיך.

כל כאב שגרמת לי,

ולא אוכל לנקום על שלקחת ממני.

ילדות כאובה,

רצון למרידה.

פגיעה אחר פגיעה.

תודה על שנתת בילדות,

חבל ששכחת להיות כאן גם בבגרות.

כל דבר שעברתי איתך,

עכשיו נשאר שותק וחסר אותך.

כל הכעסים שלי עליך,

ואתה מנסה להיות כך כשאני נגדך.

להגיד בציניות תודה,

כי אני לא מרגישה צורך להגיד אותה.

וכלום מכל אלה לא תדע,

לא אומר לך על שום כעס שלי אף מילה.

ואם פעם באמת תרצה להקשיב ולדעת,

תצטרך לשמוע אמת נוראה קשה ומייגעת.

לו רק הקשבת לי פעם אחת.

ואומרים שלעולם לא מאוחר מדי,

ההרגשה היא שכבר לא אחזור אליי,

לא אחזור למי שהייתי, שהיינו יחד,

עכשיו נותרו בי רק העצב והפחד -

שתעזוב את הכל בלי לומר לי שלום,

ובעצם אולי בגלל כל מה שהגענו אליו עד היום.

אם המצב לא ישתנה,

כבר לא משנה מי יוצא הצודק,

אין לנו שום מחיר להפסד, אין כבר מי שיבנה

אין כבר מי שיבנה חומות בינינו,

כי כבר הצלחנו לבנות אותם בלי מודעות בעצמנו.

קשר שהיה ולא יחזור עוד לעולם,

ולא יבוא על תיקונו אף פעם.