אוניברסיטת החיים.

בס"ד

אז עכשיו אני בי"ב, סוף השנה מתקרב ומתקרב ואני באמת יכולה כבר להריח את הסוף.

יש הרגשה משונה כשהולכים לקראת הלבד הזה, לקראת הרגע בו הכל משתנה.

מרגיש כל כך מוזר שהרגע שכה חיכינו לו - לצאת לחיים עצמאיים לחלוטין - מתחיל להפחיד כל כך.

בדרכינו לקראת הלא נודע מפסיקים לחפש משמעויות, מתחילים לחפש את העתיד שלנו..

עוד מעט נלך לצבא, אחר כך נצטרך להתחיל לדאוג לדברים של מבוגרים.

נתחיל לדאוג להתפרנסות שלנו בעתיד, נתחיל לדאוג לידע שלנו בנושאים מורכבים שנקראים ביחד חיים.

איפה המדריך הגדול עליו דובר שמסביר על איך יוצאים החוצה לעולם?

איפה המדריך הגדול שיסביר לנו לאן אנחנו ממשיכים מכאן?

וכשאמא ואבא כבר לא ידעו על כל פרט ופרט הכי קטן שקשור בנו, מה יקרה אז?

ומה אנחנו בעצם פספסנו בשנים האלה שבהן היה לנו על מי להשען?

ומה נעשה עם כל הלבד הזה? שהרי כל אחד מהחברים יחפש את דרכו וההורים יחפשו איך להתמודד עם כל הלבד הזה.

אז היינו בטוחים שהחיים העצמאיים הם הכל, האומנם?

ומה חשוב יותר - עצמאיות או הרגשת הביחד?

ואולי היה עדיף לנו להשאר עוד קצת בקן, לא לפרוש כנפיים כל כך מהר.

אבל בלית ברירה אנחנו קופצים לבריכה העמוקה של החופש הגדול המלווה בכל כך הרבה שלשלאות משל עצמו.

החופש הגדול וחוסר התלותיות שבעצם רק גורם לנו להתלות בכל דבר הכי קטן.

אז האם יש את מי להאשים שאנחנו לא מוכנים לצאת מהקן?

ודאי שלא.

זוהי דרכו של עולם, כך עולם נוהג.

עלינו לעזוב את הקן בזמן.. אין מי שיגן עלינו לנצח מהסכנות שאורבות לנו בחוץ.

ואולי הכל לטובה.

בכל אופן נצטרך להתרגל מתישהו לכל העולם שמחכה לנו בחוץ.