אוניברסיטת החיים.

בס"ד

ההרגשה היא כאילו בסוף אני אצא בלי זכאות לבגרות.

עם 4 יח' מתמ' 5 יח' אנגלית 5 יח' משפטים וקרימינולוגיה ועוד 5 של ביולוגיה.

אבל בלי זכאות.

לא יכולה יותר עם ההתמודדות הזאת..

אני מרגישה בזמן האחרון כאילו אני מלאה במצבי רוח.

כמו הר געש שבכל דקה עומד להתפרץ, כועסת על עצמי שאני לא מספיק כועסת,

כועסת על עצמי שאני בסדר עם הכל.. אבל מבפנים? שום דבר לא בסדר,

ואני לא בסדר עם שום דבר.

רגישה לכל מה שקורה סביבי ובכל זאת הכל נאגר, ונאגר, ונאגר.

ואני רק רוצה לצעוק ולחפש את הדרך האמיתית שלי.

נמאס לי ממוסדות שאומרים לי מה לעשות,

נמאס לי מלגור באיזור בינוני מינוס עם אפס סיכויים להתפתח ליותר.

ולא, אני לא רואה איך אני יוצאת מזה.

לא בעזרת שום דבר שאני מתכננת לעשות!!

גם לא עם העתודה.

אם בכלל אי פעם אתקבל.

שאיפות לא בשמיים בכלל כדי שאולי אצליח באמת להגיע אליהן ולצאת מהבור הזה.

לצאת מהעיר הזאת.

ולא אני לא חושבת רחוק מדי ולא שואפת רחוק מדי,

ולא מדברת על לגור כמו מיליונרית בארה"ב.

אני חיה בקטן עם שאיפות גדולות אבל לא עצומות.

עם עיניים עצומות אפשר לבחור בשאיפות עצומות,

הבעיה היא כשאתה פותח עיניים ומגלה את המרחק בינך לבין אותן שאיפות עצומות.

ובאמת שדי, באמת שכבר כל יום נגמר בבכי בסטרס לא נגמר וברצון שלי לחיות אחרת.

הכל נראה כמו בעיה אחת גדולה חוץ מרגעי השמחה.

הכל שואף לאפס בשגרה ואז רגעי השמחה שנמשכים ערב אחד/צהריים אחד/בוקר אחד,

חוזרים להיות מדכאים ברגע שנגמרים.

כלום, ואני חוזרת כלום לא טוב כאן.

לא טוב לי כאן.

אני כל היום מתעסקת באלף ניסיונות שיהיה לי טוב באמת.

אבל נמאס לי לעשות מאמצים מפה עד הודעה חדשה במדינה מחוסרת אפשרויות.

אין לנו פה כלום.

ושלא תבינו ישראל היא הבית שלי, המקום היחיד שאני מדמיינת אותי חיה בו.

אבל נמאס לי מחוסר האפשרויות.

בכל תיכון יש את הבסיס של המקצועות המדעיים וחוץ ממנו עוד כמה מקצועות.

ואני שואלת, למה לא מתאפשרות יותר מגמות?

אה נכון כי אנחנו בית ספר קטן ואם יהיו עוד מגמות לא יהיה מי שימלא אותן,

יודעים למה? כי אולי ככה התלמידים יעברו מפיזיקה למשהו שבאמת מתאים להם,

משהו שהם יכולים חוץ מ"וואו זה יעזור לי בעתיד" הם יכולים להגיד "וואו זה העתיד שלי, זאת הקריירה שלי".

המדינה שלנו פשוט לוקחת לנו את הפוטנציאל הבסיסי שלנו וזורקת אותו לפח.

המדינה שלנו אומרת "וואו זה יפה שאתה יודע לצייר/כתיבה יצירתית/ריקוד/ספרדית/כל דוגמא אחרת,

אבל אתה צריך לבחור פיזיקה/ביולוגיה/כימיה/ערבית/מחשבים".

יודעים מה? המדינה הזאת צריכה שיפור דחוף.

זאת בדיוק הדרך שתגרום לעלייה במספר המובטלים,

יודעים למה? כי הם לא מוצאים בעצם את הקריירה שהם רוצים כאן.

כי לא נתנו להם מספיק רעיונות לאיזו קריירה הם יכולים להתפתח,

לא מספיק ניסיונות להבין למה הם מתאימים.

נתנו להם ספרות, אזרחות, ספורט (לא משהו ספציפי), היסטוריה, לשון, ועוד מקצועות חסרי משמעות.

חוץ מזה, באו והציבו להם עובדה - אם לא תצליחו בכל המקצועות הלא קשורים למה שאתם רוצים לעשות בעתיד האלה,

אתם לא יכולים לעשות את רוב הדברים שאתם רוצים לעשות בעתיד.

שכחו מעתיד.

אז תזכירו לי למה אני אוהבת לגור פה?

בס"ד

הרגשה ענקית של פספוס, שאולי בעצם אני מכוונת ליעד הלא נכון לי.

הרבה דברים העלו בי מחשבות, האם באמת הדרך הנכונה היא זו שבה כולם "מוכרחים" ללכת?

האם הדרך שכביכול כולם משבחים וכולם אומרים שהיא נקראת הצלחה היא באמת תהיה ההצלחה האישית שלי?

האם זה באמת משתלם לטווח הארוך?

ובסופו של יום האם זה לא יהיה פספוס אחד גדול ללמוד נושא שמעניין בשביל לעבוד במשהו שלא בהכרח אוהב?

אני כבר באמת לא מסוגלת להחליט מה רצונותיי האמיתיים.

אני מצד אחד מוכרחה לבחור מסלול כלשהו בחיים,

אבל מה אם כל מסלול נראה לי כמו טעות?

מה אם שום דבר - אפילו הכתיבה שאני כל כך אוהבת - לא נראה לי המסלול הנכון ללכת בו בחיי?

אני מניחה שאצטרך לתת לאלוקים לבחור לי את הדרך,

כי אני כבר מזמן לא יודעת מהי.

כל כך הרבה ספקות לגבי העתיד הכי נכון לי, מה שהכי כדאי לי לבחור בו.

ולא פלא שעולות הספקות הללו, הרי כל החיים מחנכים אותך מה נכון,

מה לא נכון.

ואז כשאתה מוצא זמן לעצמך לעצור לרגע ולחשוב - האם זה מה שאני באמת רוצה?

אתה נלחם בכל הכוח בעבור דבר שאתה אפילו לא יודע אם אתה באמת רוצה בו.

וכשאתה עוצר לרגע להבין אם אתה רוצה בו? רק אז אתה מגלה שכבר אין לך דעה משלך.

אין לנו כבר דעה משלנו! נתיב החיים שלנו נבחר מזמן על ידי נורמות מטופשות,

הורים שרוצים להגשים דרכינו את חלומותיהם, מורים שרק רוצים נחת בעבודה המייגעת והמשעממת שהם בחרו בחייהם,

ומעל לכל אתה רק רוצה לברוח, להיות בבידוד ולחפש את דעותיך האמיתיות.

אתם הכתבתם לי מה לאהוב, מה עליי לרצות,

אני מרגישה כלואה כל כך שאני כבר לא יודעת איך להיות חופשית.

ומה אני באמת רוצה?

אז תודה לך חֶבְרָה, אני אנסה להמשיך מכאן בדרך שלי.

בס"ד

עשיתי הזמנה אישית לספר של אביב גפן, וסוף-סוף הוא הגיע.

הספר "ילדי יום ראשון" של אביב גפן הוא בעיקר אוטוביוגרפיה של אביב,

ובכל זאת בגלל החיים המעניינים שעבר ידעתי שאני חייבת לקרוא את הספר.

הספר לא נמצא בחנויות ורק כשהתקשרתי להוצאה הצלחתי לבקש הזמנה אישית של הספר.

לספר יש המון מידע מעניין על אביב, ולדעתי אפשר ללמוד מהבנאדם הזה כל כך הרבה.

ציטוטים שאהבתי מהספר

- מהתקציר: "כל החיים מכינים אותך לכישלון. כשבעצם ההצלחה מפחידה ומזיקה יותר מכל כישלון."

- מהתקציר: "דיברתי בטקסיות כמו אחד שמדבר לאומה שלמה ושכחתי לדבר לאדם אחד יחיד."

- מהתקציר: "באותם ימים כל מה שרציתי היה לישון... בורח מהמפלצת שנקראת 'אביב גפן' ששנאתי לראות במראה ובעיתונים."

- מהפתיחה: "היתרון שלי הוא שמגיל צעיר הפכתי את ההפרעה הנפשית שלי לערך. את מה שכולם הסתירו אני אהבתי להוציא. לא מתבייש שאני דפוק, אם כבר אז שהעולם יתבייש."

- פתיחה: "רוב הזמן אני עסוק בדברים בזויים שלא ישנו את הסדר הקוסמי בחלל העצום הזה, החלל שהאנושות בתוכו היא תאונה לא מעניינת."

- "אני הולך עם הראש מורם כי מהיום שנולדתי הסתכלתי יותר מדי על הרצפה, ואם זה הרצפה או השמיים - אני מעדיף את השמיים. אחרי הכל, זאת הבחירה היחידה בכלא המדכא הזה שנקרא החיים..."

יש עוד המון ציטוטים יפים - ואני רק בעמוד ה-17, רק קיבלתי את הספר.

אני לא רוצה להגזים בציטוטים כדי לא להרוס למי שבוחר לקנות אותו וגם כדי לא להפר זכויות יוצרים, אבל אני חושבת שהבנתם כבר שאני לגמרי ממליצה על הספר הזה, עוד לפני שידעתי על הספר הזה יותר מהתקציר שלו ידעתי שאני רוצה לקרוא כל ספר שאביב כתב,

ואם הוא אוטוביוגרפי אז בכלל.

אז אני ממליצה לכם לפנות להוצאה "זמורה-ביתן" ולבקש מהם עותק של הספר "ילדי יום ראשון" של "אביב גפן".

ולא זה ממש לא היה אמור להיות פוסט שיווקי זאת דעה אישית לגמרי