אוניברסיטת החיים.

 בס"ד

עד עכשיו היו הרבה דברים שרציתי, והלכתי בדרך, בטוחה ברצונות ובטוחה בדרך להגיע להגשמתם.

רציתי לרזות - טוב, אז את צריכה לעשות יותר ספורט, לאכול יותר בריא.

רציתי להגיע ללימודי משפטים, ואולי עתודה - טוב, את צריכה ללמוד כמו שצריך, לעשות את הפסיכומטרי בזמן.

רציתי שיהיה לי חבר שאוהב - טוב, אין מה לחפש יש דברים שאמורים לבוא טבעי.

רציתי ללכת בתלם ולהגיע להגשה עצמית - טוב, אני צריכה לממש את הפוטנציאל שלי ולמלא אחר ההוראות הפשוטות

איך להגיע לכל דבר שאני רוצה בחיים.

ואז.. כמובן שמתישהו הבועה צריכה להתפוצץ!!!!!!!!!

אז כן, רצית עתודה.. היית בטוחה שבבגרויות הצלחת מספיק טוב - כי עשית את המקסימום שלך,

לגבי הפסיכומטרי - קלי קלות נכון? זה הרי לא נראה מבחן מאיים כלל.

ואז את עושה את הפסיכומטרי, מקבלת ציון מאכזב, מנסה להתנחם בכל הנסיבות שהפריעו לך (הרצפה עקומה)

ומבינה שלא הכל Peice of cake..

את מתחילה לחשוק במשהו יותר פרקטי שלא קשור ב3 וחצי שנות לימודים לפני,

מחפשת את הדרך הקלה, וכל זה כי העזתי להסתכל על תנאי הקבלה של החוג למשפטים.

אם יש לי המלצה אחת בשבילכם לחיים - אל תרצו שום דבר.. לא מוצאת שום פואנטה למאמץ שהשקעתי עד כה.

בס"ד

You should have been here,

you should have support me all along when i'm not finding the words to console myself.

you should have think by your own that maybe I need some help.

you should have notice when my everything has gone and I had no reasons to stay.

I should have been grateful for everything I had, and now the worst is coming back.

you said you'd be here.

בס"ד

המכתב שלעולם  לא ישלח לE (החבר שלי כרגע)

שתדע לך קשה לי עכשיו לכתוב את זה, עברנו בכל זאת כמעט חודשיים שזה נשמע זמן קצר אבל בעצם זה עולם ומלואו.

בחודשיים האלה צחקנו, בכיתי, התעצבנתי, חייכנו, אהבנו.

אני מניחה שהשורה האחרונה מתארת את המצב דיי יפה, בעצם כששנינו נהננו מההטבות, אך אני גם סבלתי מהצדדים האחרים, אתה אך ורק נהנת.

אני מניחה שאין בזה שום רע, אבל כשמדובר במערכת יחסים לפעמים ניתן לראות מהצד שמשהו כאן לא בסדר.

אז אני לא ראיתי מהצד, ועכשיו אני קולטת.. נתתי לך יותר מדי מעצמי.

בנתתי לך יותר מדי מעצמי אני מתכוונת לזמן, לרגשות, להשקעה ולכאב בעיקר.

הקדשתי את החודשיים האלה במלחמת התפשרויות בקשר שלנו,

ובנוסף מלחמת עולם עם אמא שלי, עם ידיד הכי טוב שלי ועם חברה הכי טובה שלי (אולי אפילו עוד כמה אנשים), אבל חשוב מכל, מלחמת עולם עם עצמי.

ידעתי בהרבה מקרים שאני לא אמורה להתפשר, והתפשרתי.

ידעתי בהרבה מקרים שאני מתרצת לעצמי כאשר התירוצים שלך הספיקו לא רק לך אלא לעוד אלף איש, ובכל זאת תירצתי.

הכחשתי. תירצתי. השמטתי פרטים. נאחזתי בדברים הטובים. שיחררתי (מהר מדי) את הדברים הרעים.

והכל כדי שיהיה לנו טוב.

התוצאה לא הייתה טובה לי, אני מניחה שאולי גם לך לא.

מערכת היחסים הזאת הייתה אני מניחה השונה ביותר אך גם המוזרה ביותר שהייתה לי.

מצד אחד התחילה כל כך יפה, ומצד שני מרגיש שתגמר בצורה כל כך רעה ולא טובה.

אבל אני מקווה שלא נסיים זאת כך.

את כל הפגיעות שבעולם ספגתי, השתדלתי להקשיב לך בעיקר, כמה שפחות להילחם.

הבלגתי על דברים שאולי לא היו צריכים לעבור כסדרם בעבורי.

בניתי חומות וגם יריתי נגד קרוביי, בדאגה שלא ישנו את דעותיי ושאהיה היחידה להחליט כל החלטה שהיא ביחס לקשר.

ועכשיו אני אומרת לא עוד..

אני מניחה שלעולם לא תקרא את המכתב הזה, אלא אם אחליט לתת לך אותו כשתשאל למה אני חושבת שעלינו לסיים את הקשר.

ההרגשה שאתה מתחמק ממני או מתרץ לעיתים קרובות אינה נמנעת,

על אף שהשתדלתי להבליג כשלא היית שם איתי כשזה היה באמת נחוץ.

מקווה שתבין, שלך S.