אוניברסיטת החיים.

בס"ד

מכירים את זה שיש לכם רגע שהכל הרוס מבחינתכם?

מה יש לנסות הרי הכל כבר ממילא קרס.

אין עצבים לשום דבר, כל משפט שני מרגיז אותכם וכל בנאדם שרוצה לעזור לכם אפילו אם הוא בנאדם זר הופך להיות הבנאדם הכי ארור עלי אדמה מבחינתכם.

אתם לא רוצים שיעזרו לכם, אתם רוצים לשבת לבכות או סתם לסבול בשקט.. לא לעשות כלום או לעשות הכל.

שום קשר ביניכם לבין בני אדם אחרים לא יכול לנחם אותכם.

אתם כועסים כל כך על עצמכם, על הסביבה ועל כל דבר שקיים בעצם שאתם מאבדים כל הגיון או פרופורציות...

אז זה אחד מהרגעים האלה.. אי השקט הזה.

אני רוצה להירגע ובו בזמן לא רוצה שאף אחד ירגיע.

מרגישה שמאסתי מאי ההצלחה של עצמי.

לא עברתי את המיונים, אני מרגישה רצון עצום לחזור להיות ילדה קטנה כמה שיותר מהר,

הכל מרגיש כמו סרט רע שנקרא "חיים" ואני כל כך פוחדת לגדול שבא לי לצרוח..

בין דמעה לדמעה מסתירה רגשות ומספרת לכולם שהכל בסדר ובמקרה הגרוע ש"יהיה טוב".

אז לא, לא מרגיש לי כרגע ש"יהיה טוב"!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בא לי לצעוק חזק ונמאס לי להיות מכונה ורק לפתור בעיות ולעבור בדרכים להשגת מטרות.