אני כבר לא אני. אין לי זהות. אני לא אותה אחת. אני שונה. אני לא מזהה את עצמי. אני, פשוט, לא אני...
לפני כמה ימים תפסתי את עצמי במשהו שאף פעם אני לא הייתי עושה. אני לא אגיד מה (וזה לא חמור או משהו, דבר קטן).
ואז, התחלטי לחשוב. פשוט ישבתי על המיטה וחשבתי על 'מי אני בכלל?'
חשבתי מה אני רוצה לעשות ולהיות. חשבתי עם אילו אנשים אני רוצה להסתובב ומה הסטטוס שלי פה. חשבתי על ההופעה החיצונית והפנימית שלי. מה לשנות ומה להדגיש. חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה.
אני רוצה להיות אנשים שאני לא יכולה להיות!
אני רוצה לעשות דברים שאין לי את היכולת אליהם!
הבנתי שאני צבועה. מראה לאחד צד כזה ולשני צד אחר. אני משקרת לעצמי בעיניים! אני משקרת לכולם. אני שקרנית.
אני רוצה לשנות את המראה שלי ואחרי זה אני מתחילה לחשוב 'אוף...מה זה שווה.'
אני רוצה לשנות את הדימוי שלי אצל אחרים, אבל אז אני מגיעה אל אותם אנשים ומקבלת רגליים קרות.
יש לי חברות שכל כך תומכות בי, אוהבות ועוזרות. אני מחייכת, כדי לרצות אותן, אבל עמוק בפנים אני קרועה.
כל כך הרבה דברים נמצאים לי על הכתפיים. הרבה לחצים מהבצפר ומהחיים בכלל. לפעמים אני חושבת מה חשוב יותר, בצפר והחיים שאחרי זה או מעמד חברתי והחיים שעכשיו. אני מנסה לשלב בין השניים, אבל הם דוחים אותי חזק יותר.
אני קמה בבוקר שמחה וצוהלת, אומרת לעצמי 'היום זה היום. היום את משתנה'. פאק דה מתשנה, אני נשארת אותה ילדה שקטה ליד אנשים, רעשנית ליד חברים וטיפשה בבצפר.
אני מחייכת כשאני עם החברות שלי, אני מחייכת כשאני בבצפר. אבל אני לא מחייכת מבפנים. אני לא מצפה שהחברות שלי יראו את זה כי אז הן יתחילו להציק לי ולשאול מה קרה, אני רוצה לדבר אבל אני יודעת שהן ינסו לעזור, אבל לא יצליחו.
אני מגיעה הביתה עייפה ומטושת. שמה ת'דברים על הספה וזורקת את עצמי על הכורסא. אני מתחילה לחשוב על דברים טובים שקרו לי היום, את הדברים הנעימים והמצחקים.
אני מעודדת את עצמי בכך שהצלחתי במבחן והייתי במרכז העניינים. עד שמגיע הערב.
אני נשכבת על המיטה וחושבת על המבחן שעברתי, אבל היה גם מבחן שנכשלתי. אני חושבת על זה שהייתי במרכז העניינים, אבל אז חושבת שזה רק בגלל שאני יושבת בסביבה הזאת.
אני יודעת שבקצב הזה לא יהיה לי עתיד וגם אשאר מחוץ לעניינים.
אני רבה עם ההורים בלי כוונה ופוגעת באח שלי.
עיניים מחייכות, לא תמיד שמחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
(= Just A Girl =)