שקט. בבקשה!

"מה? מה הוא אמר?" הצפתי את שני בשאלות וציפיתי לסיפור ארוך ביותר, אבל לא, היא רק אמרה "לא משהו מיוחד".

"מה זה לא משהו מיוחד? בשבילי כל מה שהוא אומר מיוחד, מה הוא אמר?", שמעתי בקולה היסוס והיא ענתה "שאת קטנה".

התבאסתי, חשבתי שהוא אמר עוד משהו.

אבל ידעתי שהוא אמר עוד דברים.

לאחר שנגמר החג ירדתי למשרד, נכון הוא לא שם אבל לא היה לי מה לעשות בבית.

רון הזמין אותי להכנסת ספר תורה בבית הכנסת שבשכונה שלו מחר, אמרתי לו שאולי, הרי יש לי חזרות לטקס ההשבעה.

יום למחרת, הודיעו לנו לרדת לאולם הספורט בבוקר לחזרות, אוי ואיזה חזרות.

העמידו אותנו בשורות לפי גבהים ואני עמדתי שורה ראשונה, חילקו לנו דגלים עם סמל ישראל ולמדנו צעדים.

אל תחשבו צעדים של ריקוד או משהו, כולה "שמאל ימין שמאל" , לא משהו מיוחד בכלל.

אחרי שכולם קלטו והיו באותו קצב הורידו אותנו לטיילת בעיר, איפה שיתקיים מחר הטקס.

התחלקנו לשלוש קבוצות עם המדריכים, היינו המון מדריכים.

הקבוצה שאני הייתי בה עם המדריך ירדה אחרונה באוטובוסים, חיכינו לכל קו שבא, לא משנה איזה ובא המושיע מהחום הנוראי.

עלינו לאוטובוס וראיתי מקום ריק בסוף, התיישבתי, הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושלחתי למורן הודעה "אני מתגעגעת להוד".

הסתכלתי לימני, למי שישב לידי וראיתי שזה היה תומר.

לפני שנתיים אהבתי את תומר, לא ככה אבל היום אפשר לקרוא לזה "הדלקות", אבל הוא לא העריך אותי, כל דבר אצלי היה בעיה אצלו.

הוא היה יותר מדי מושפע מהחברים שלו, עד שהתעשתתי ואמרתי שאני מבזבזת את זמני עליו, פגשתי את הוד ואז באמת התאהבתי.

הוא שאל "מה קורה?" ועניתי לו באדישות "בסדר".

מורן החזירה לי הודעה של פרצוף עצוב ותומר ניסה להציץ מה אני כותבת לה, כששמתי לב שזה כ"כ מעניין אותו אמרתי "מה? מעניין אותך לקרוא הודעות של אחרים?" והוא סיבב את מבטו לחלון.

הלכנו בטיילת כולם ביחד והחום התיש אותי.

עשינו חזרות בסוף הטיילת, שם אמור להתקיים מחר הטקס וצעדנו לפחות 4 שעות ואפילו יותר.

ב-14:00 שיחררו אותנו לבתים ואמרו לנו לבוא מחר ב-9:30 לפה. רצנו לאוטובוסים לעלות הביתה.

עליתי על האוטובוס הראשון ואמרתי לעצמי בלב, 'רגע, היום יש את ההכנסת ספר התורה לבית הכנסת של רון, אני אלך' וכן המשכתי לכיוון השכונה שלו.

ירדתי ברחוב הראשי וחיפשתי את רחוב הבונים, לכיוון מעלה יש את אזור א' ולכיוון מטה יש את אזור ב'.

לא ידעתי לאן לפנות לכיוון הרחוב והתחלתי לשאול אנשים, הם אמרו לי לרדת לכיוון אזור ב' וירדתי.

כשהתייאשתי מחיפוש הרחוב המשכתי לשאול עוד אנשים והם בכלל אמרו לי שזה למעלה, עליתי למעלה.

השמש כבר ירדה ונהיה חשוך וקריר, אחרי שהתייאשתי התקשרתי לאבא שהסביר לי איך להגיע לרחוב, הקטע שזאת הליכה של 15-20 דק'.

התחלתי ללכת לכיוון הרחוב ושמעתי אוטו מתקרב עם פול ווליום, הרפלקס הראשוני היה להסתכל, והאוטו עבר במהירות והספקתי לראות שזה הוד, כן זה הוד, אישרתי אחרי שראיתי את השלט של הדיג'י שלו מאחורה.

הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את הפס זוהר שלי מהכיס ולנפנף, אוווח הוא כבר לא שם לב.

רגע, נזכרתי, שיש לי את המספר פלאפון שלו, הוצאתי את הפלאפון וחייגתי אליו בידיים רועדות מהתרגשות.

"הפלאפון לא זמין כרגע ... " ניתקתי והתייאשתי. הדבר היחיד שאני יכולה הוא ללכת ברגל.

אחרי 10 דק' של הליכה מהירה הגעתי לבית כנסת סוף-סוף!

ראיתי את הנשים אבל חיפשתי בגברים את הוד. לפתע העיניים שלי קלטו אותו, יאוו איזה חתיך.

הוא דיבר עם מישהי אבל לא היה אכפת לי, ניגשתי מאחוריו ונגעתי בכתף שלו לשניה, הוא הסתובב וצעק "הייי" והתנפל עליי בחיבוק ובנשיקה בלחי.

אני הייתי בהלם :O , וואט דה פאק, אחרי מה שעשיתי לך בבר מצווה אתה נותן לי חיבוק ונשיקה בלחי? בשבילי..בשבילי..זה המון!

עמדתי כמו פוסטמה על המדרכה, שמתי את היד על הלחי הנשוקה וחייכתי חיוך מאוזן לאוזן - שאני מכנה "חיוך יופ'לה".

הלכתי אחריו ונכנסנו לבית כנסת, אני ניגשתי לאזור של הנשים וישבתי באחד הכיסאות.

לא הכרתי אף אחת שם, האנשים היחידים שהכרתי היו הוד ורון. זהו.

לא אכלתי מהבוקר וביקשתי אם אפשר להעביר לי פיתה, היו שם קבוצת בנות קשישות והן ניגשו אליי ופינקו אותי, הן אמרו "הכל למען חיל האוויר" , אכלו את זה שאני חיילת :D אבל בקטנה, זה היה שווה את היחס.

לאחר שאכלתי ושתיתי, וכמובן הודתי להן, יצאתי לבחוץ לרחבה והתקשרתי לרז ואמרתי שאני אבוא יותר מאוחר.

המשכתי להכנס ולצאת מהבית כנסת, לא היה לי מה לעשות, זה ממש לא מעניין אותי לשבת ולהתפלל ולשמוע הרצאות או נאומים, אף פעם לא עשיתי את זה, ואני לא אחת שבאה לבית כנסת לעיתים קרובות.

לקחתי לעצמי כיסא, ישבתי בחוץ ושלחתי למורן הודעה שפגשתי את הוד!

הרגשתי מישהו נוגע לי בכתף, הסתובבתי אחורה וראיתי את הוד, חייכתי חיוך ענקי והוא שאל "אפשר לשבת?" ואמרתי לו "אתה מחכה לאישור ממני?" , הוא ישב בכיסא מולי.

"אתה יודע שאתה חתיכת זבל? לא עוצר, לא מצפצף, לא עונה לטלפונים, סבבה הוד..יש לי זיכרון לטווח ארוך מאוד." הוא הסתכל עליי ואמר "מה? על מה את מדברת?" , צחקתי ואמרתי "על זה שאתה לא עצרת לי היום שהיית בדרך לפה ולא עונה לטלפונים..סבבה" , ניסיתי להתחכם והעלמתי כמה פרטים XD.

הוא אמר "וואי מצטער" , הוציא מכיסו את הפלאפון, הדליק וחיפש בשיחות שלא נענו אולי שיחה ממני.

המשכנו לדבר, ככה משהו שעה.

שאלתי אותו לאן הוא נעלם, מה הוא עושה עכשיו והוא אמר שהוא מחפש עבודה.

לא העזתי לדבר על מה שקרה במשאית, ובשירותים בבר מצווה וכמובן שלא העזתי לשאול מה הוא אמר עליי בערב ראש השנה והוא לא הזכיר גם אחד מהדברים שאירעו.

הרגשתי קצת לא נעים מרון ונכנסתי קצת לבפנים, הוד גם הוא נכנס לחלקת הבנים.

אחרי שלא יכולתי לסבול את הכל יצאתי החוצה וישבתי על הכיסא היחיד שנשאר שם.

אחיו הגדול זה שתיקלט איתו סידר משהו והרגשתי לא קשורה אז נכנסתי שוב, הפעם עמדתי בין החלקה של הנשים לגברים, לא השתייכתי לשום חלקה.

הרגשתי מישהו קורא לי "בר" , לא זיהיתי את הקול, הסתובבתי אחורה וראיתי את אחיו הגדול של הוד מושיט לי בידו את החוגר שלי ואומר "נפל לך", לקחתי ואמרתי "תודה".

אחרי שראיתי את הוד יוצא, יצאתי כמה דקות אחריו.

הוא ישב על הכיסא ושתה קולה, באתי אליו ואמרתי "מה איפה הכיסא השני נעלם?" הוא אמר "תשבי כאן" וטפח על ברכיו.

הרגשתי לא נוח, כי גם אחיו של הוד היה לידנו והתלבטתי, כן אני יודעת שזה טיפשי, אבל התלבטתי.

הוד כניראה שם לב שאני מתלבטת כ"כ הרבה ומשך בזרועי שאני אשב עליו.

ישבתי לו על הברכיים וכדי לא ליפול החזקתי בצווארו, אח הייתי מאושרת.

סיפרתי לו שחודש הבא אחותי אמורה לחגוג בר מצווה ואמרתי לו שייפנה בלו"ז שלו לאירוע של אחותי.

הוא אמר "למה את כל-כך בטוחה שההורים שלך יסכימו שאני אהיה הדיג'י?" עניתי לו "אם זה תלוי בי, אתה תהיה" והוצאתי לשון. הוא חייך חיוך כזה מקסים, ששוב חשף שיניים לבנות וישרות.

השעה הייתה כבר 8:00 וכל מי שהיה בתוך הבית כנסת יצא, פתאום שמעתי צעקה "בר!", אני והוד הסתובבנו במהירות אחורה וראיתי את דור ורון עצבניים עם הידיים על המותניים.

מקווה שאהבתם.

תגיבו!

סורי שלא עידכנתי המון זמן, פשוט לא יצא לי.

יש לי חיים ואני גם נמצאת המון מחוץ לבית.

אני אנסה לעדכן בקרוב,

וחג שמח! :)