עייפתי, באמת, מהאנשים הקטנים שיש בעולם הזה.
אספר לכם סיפור קטן
אני צלמת, את זה אתם כבר יודעים
לאחרונה- הצגתי בתערוכת סיום השנה של מועדון הצילום שאני עומדת בראשו.
התערוכה שלי- עסקה בדתות.
על כך שנולדתי דתייה, וגדלתי על ברכי הדת והאמונה
שיש בי אהבה כנה לדת, אך גם יש לי שאלות, ודי הרבה.
ואני מאמינה שכל אדם דתי צריך לשאול את עצמו שאלות,
כי בניגוד לדתות אחרות בדת היהודית האמונה אומרת ששאלות מקרבות אל הדרך, ולא מרחיקות ממנה.
אז אני מוצאת את המקום לעשות את השאלות הללו דרך האומנות שלי, דרך העניים האישיות שלי
וכבר שנים רבות, ובלי לשים לב, אני עוסקת בצילום דת, כל דת, נוצרית מוסלמית, שומרנית, יהודית
יש לכם אל? אני שם.
וכך גם הפעם.
אספתי לתערוכה שלי את כל יציאות הצילום שלי, ונסעתי עבור התערוכה, בכל שבוע למקום אחר, לחקור ולבדוק עוד.
כשהגיע הזמן לתלות את התערוכה, העמדתי את הדברים אחד בתוך השני, אחד ליד השני
הנצרות ליד היהדות, והיהדות ליד האסלאם, והאסלאם ליד השומרנים, כי אני מאמינה שסובלנות דתית היא הדרך
מאחר ו 99% המלחמות שהתנהלו, ומתנהלות בעולם התחילו או נגמרו בדת.
ושניסינו, באמת ניסינו את הדרך של המלחמה- לאורכה ולרוחבה ואולי כדאי לנסות דרך אחרת?
ואני חייה בדת, היא זורמת בי, אבל אני לא אוהבת את אילו שלוקחים עליה בעלות
עושים עליה מונופול, ואומרים לי איך להגדיר את עצמי לפיה.
לא אוהבת את אילו שממצאים את החוקים כי צריך להתקדם עם הזמן, אבל כשזה מגיע לזכויות האישה- הם לא מתקדמים כ י יש גבולות שהתורה קבעה.
לא אוהבת את החינוך הפנאטי שמפריד את הבנות מהבנים, אבל מצפה מהן להתחתן בגיל 18,
והן אפילו לא מבינות מה ידרוש מהם הגבר חצי דקה אחרי שהחופה נגמרת.
זו דעתי, ופרשתי אותה לפניכם, אבל בתערוכה מיתנתי את דבריי,
רציתי לדבר על כך שכל דת מחנכת את ילדיה להתקבע בתוך האמונה שלה-
ולא לגלות סבלנות כלפי שום דבר אחר.
שאולי הנחת תמונה של הנצרות ליד היהדות- ובשניהם מוצגות הדלקת נרות,
יפתח דיון שבבסיסו ההבנה, שהאמונה והחיים בה הוא דבר זהה בכל דת.
יומיים אחרי התערוכה קיבלתי טלפון מאדם אהוב מאוד, שדאג לעדכן אותי - שקם לו רב גדול בעיר שלי,
שחושב שאני משומדת! ויש להוקיע אותי מן החברה הדתית.
שאני מפרסמת במקום ציבורי תמונות של צלבים ואהדת הנצרות,
שאני, שגדלתי על ברכי התורה והחינוך הדתי, מעודדת את עמי להתבוללות, להתנצרות
אני מציגה את הנצרות באור חיובי, חיובי כ"כ שבעקבות תמונותיי ילכו אלפים אל איבוד דתם, ועל מצפוני יהיה הדבר!
שהדבר יטופל, ויטופל היטב, ושזה רק עניין של זמן עד שיפרצו את דלתות הגלריה אותם רבני העיר- ויתלשו את תמונותיי מהקיר.
עכשיו שלא תטעו, כל אומן מייחל ליום שהעבודה שלו תקבל איפקט, תגובה, קולות.
אבל אני לא מאותם אומנים שמחפשים לעשות פרובוקציה בכוח, ועל חשבון שחיטת פרות קדושות.
ואני גם לא מאותם אומנים שחושבים לתומם שהאומנות תשנה את העולם.
אני מאמינה שאמן שחיי בתוך חברה צריך לדבר עליה- בוודאי, לומר את דעתו- ברור!!
אבל לא לדחוף אותה בפרצופם של מי שלא רוצה להקשיב, וליצר אנטגוניזם.
אני מדברת אל עצמי, וחבריי, ואל מי שרוצה לשמוע. ולא, אני לא מאמינה בכוחה של האומנות לשנות- כי זו דעה נאיבית.
אבל לתגובה כזו לא ציפיתי.
אני חייה בחברה הזאת, פועלת בתוכה ובמסגרות רבות בתוכה,
רוב רובו הגדול של הרבנים בעיר הזאת מכיר אותי, ואת משפחתי.
והתגובה הזו הייתה בעיני קשה, קשה מאוד, ולא קשורה לדרך שבה אני מאפיינת את עצמי, ואת האומנות שלי.
ואז, נמסר לי מקור הדברים, מי הוא אותו אדם- ממנו התחיל "סיפור הרב הכועס".
(לא מי התקשר אלי, אלא מי התקשר אל מי שהתקשר אלי...).
בהעדר היכולת לומר את שמו או את מילות הגנאי שאני מרכיבה בראשי ( משומדת משומדת- אבל עדיין דתייה)
אני אבהיר לכם שמדובר באדם שכבר שנים רבות מחפש את הדרך לרכב על הצלחותיהם של אנשים אחרים,
למוטט אותם, או להחשיב אותם לזכותו.
אדם שכבר הפיל רבים מחבריי במלכודות כאלו ואחרות והם נפלו בה בדרכים כאילו ואחרות.
אדם שכבר שנים מחפש לבצע פעילות עם מקום שאני שותפה בו- רק כדי לקחת קרדיט על עבודה שהוא לא יעשה,
ולציין בפני המנהלים שלו- שהם אינם זורקים את כספיהם בתשלום המשכורת שלו.
אחד האנשים שאם ידו לא בצלחת של כל דבר, הוא רואה זאת ככישלון אישי.
אדם כ"כ טפל, שכל עשייה שנעשית, עינו צרה בה.
אדם שראה לנכון להמציא מעשייה שלמה, רק כדי שיוכל להרגיש שהוא חלק,
חלאת האדם הזאת שמה לי מלכודת ואני נפלתי ישירות לתוכה.
אז התמודדתי מולו- התקשרתי, ואמרתי שאני יודעת- ושהכל שקר, ואף ניסיתי להוציא ממנו את שמו של הרב,
הרי אם יש כזה רב- אז הכל אמת, ואפילו ניסיתי לשחק כאילו הגיעו הדברים מעוד מקורות,
ואז הוא אמר לי (בין כל שאר דברי החוכמה שקישק) :
"במקום לחפש את הרב, למה שלא תנקי את דרכך ונפשך, נקי את דרכייך המלוכלכות".
ונשארתי בלי מילים, מעניין אם הדת שלי שמאמינה ב"ואהבת לרעך כמוך", יודעת שיש לה שליח כזה.
זה באמת ובתמים עירער אותי. ולמרות שידעתי שהכל היה סיפור מצוץ מן האצבע,
ולמרות שדעתי שהכול שקר, זה העכיר את כל התרגשות התערוכה,
את כל הפידבקים הטובים שקיבלתי בעקבותיה, והרס עבורי את הכל.
הזמן עבר- ואני שמתי את הדברים מאחורי, אז למה אני מספרת לכם את זה? אני אסביר.
לפני כמה ימים התקיים אירוע גדול, כזה שכל הקהילה הדתית בבת ים מתכנסת בו,
אותו אדם היה שם, כמובן, וניגש אלי- כמובן,
ובלי שום בושה אמר לי :"תבואנה ברכה על מעשי ידייך" או משהו בסגנון.
כשהוא דואג לתפוס את מבט עיני, ולהבהיר לי את כוונתו, ומתרחק בחיוך גדול מרוח על פניו.
באותו הרגע, חשבתי בפעם הראשונה בחיי, שאלימות היא בדיוק הדרך.
בפעם ראשונה בחיי חשבתי שיתכן ויש לי את היכולת האמיתית להרים יד על משהו.
כמות האנשים סביבי- היא הדבר היחידי שהציל אותו.
כ"כ כעסתי, ורק עכשיו הצלחתי להעלות את הדברים על הכתב.
כתבתי מתוך רצון לזרוק אותם לעולם הוירטואלי.
ולקוות שברבות הימים- יקום האחד שסוף סוף יוכל לו,
ואז להתפלל שיעמידו לרשותי כיסא בשורה ראשונה למחזה שיפיל את האדם הזה.
על כל אותם פעמים בהם הוא עשה זאת לי, ולאחרים.
והינה אותה יצירת אומנות, שעבדתי כ"כ קשה להקים- שמדברת ארוכות על חשיבות הסבלנות,
מסתכמת בסופו של דבר במחשבה אחת מאוד מאוד לא סבלנית,
בשליח אחד של דת שכלל אינו דתי אמיתי.
ובעוד מלחמה אחת על מהי דת.
ואני שחשבתי שהאומנות לא באמת משנה דבר- קיבלתי שיעור אמיתי שהאומנות משנה הכל.
אני מצרפת את התמונות,
את מה שאתם רואים בה, אתם יכולים לצרף למטה.
רותי
( לא כל התמונות שהוצגו בתערוכה עלו- הם יועלו בקרוב)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רותי אמנו