נמאס לי.
זה נדחה ונדחה ומתחיל להיגמר לי הזמן.
עוד יש לי סיכוי להציל את מה שנשאר ואני חייבת את מחר.
אני חייבת לדבר איתה. אני כל-כך צריכה לדבר איתה.
אם יש מישהו שאני יכולה להוציא בפניו הכל בצורה הכי פתוחה וכנה שיש זאת היא.
בלי מסכות, בלי התייפייפות, בלי תדמית, בלי שום דבר שהוא לא נטו אני.
*
אחרי כל-כך הרבה זמן שלא ראיתי את כולם
אחד שכזה עבר לי מתחת לבית
וראה אותי.
הוא לא הזיז את הראש, לא הוציא מילה, לא עשה כלום
הסתכל והמשיך.
זה לא מפריע לי.
זה לא יגרום לאלה שאני כל-כך חסרה להם להרים טלפון ולוודא שאני עוד חיה.
לפגוש אותי ולהגיד לי שהם שמחים לראות שאני חיה
זה פשוט לא זה.
אני לא מאשימה אותם או כועסת עליהם.
הם נמצאים עם כולם ומאוד קל לשכוח להרים טלפון כשאתה עם כולם.
וחוץ מזה היוזמה הזאת אמורה לבוא גם ממני.
גם אני אמורה להרים טלפון.
אז למרות שאני חופרת על כמה שאכפת לי.
אולי באמת לא אכפת לי.
אני לא חיה את ההווה. אני חיה את העתיד.
הראש שלי במחשבות על העתיד,
המעשים שלי, אני משתדלת שיהיו קשורים לעתיד.
כאילו להווה אין חשיבות בכלל בחיים שלי.
הרי עוד 10 שנים אני אסתכל אחורה ולא יזיז לי מה עובר עליי עכשיו.
יזיז לי המקום שאני אהיה בו.
תזיז לי המשפחה שיש לי, המשפחה שתהיה לי, הקריירה שלי. זה מה שיעניין אותי.
לא יזיז לי שעכשיו אני יושבת ופאקינג צריכה לפרוק.
לא יזיז לי שאני רוצה לשבת איתם.
לא יזיז לי שהם לא מתעניינים.
לא יזיז לי שהם טובים בדיבורים אבל כל-כך חלשים במעשים.
לא תזיז לי העצלנות שלי.
זה לא יעניין אותי בכלל. יעניינו אותי החיים שלי.
ואולי גם עוד 10 שנים אני אהיה עסוקה בעתיד. אולי זה משהו שאני עושה.
זה ככה כבר כמה שנים. שאני תקועה בעתיד שלי.
מתפוצץ לי הראש ממחשבות.
אני מקווה שמחר כל התיכנונים יצאו לפועל ואני אוכל לשחרר קצת מהלחץ.
מי ייתן ואני אוכל כבר להרים להם טלפון ולסגור את העניין הזה אחת ולתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-