שאני אעמוד שוב על הבמה הזאת.
כל-כך הרבה זמן לא עמדתי עליה.
וכמה זמן לא הרגשתי את הפרפרים הכיפיים ההם שנמצאים לי בבטן
שבשנייה שאני נמצאת על הבמה מתחלפים בצמרמורות קטנות ונעימות.
אני כל-כך מתרגשת.
כמה התגעגעתי לבמה הזאת.
כמה דמיינתי את עצמי עומדת שם שוב.
ולפי התכנון ההופעה הגדולה הראשונה שלי תהיה שם.
הבמה הזאת שאפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהופעתי עליה
ועדיין, זה מרגיש לי כמו בית חם ומוכר.
והמקום הזה. הבית הזה. החום הזה. ההתרגשות. הכיף. הריגוש. ההסחפות. החיוך. העצב. החוויה הזאת. המשהו הכל-כך שונה הזה. הדבר הזה שאי-אפשר לתאר. הסערת רגשות. הפגיעות. הפתיחות. הכנות. ההרגשה הזאת שיצאת מהגוף שלך ואתה צופה מהצד וחווה את הכל בצורה הכי טהורה שיש.
מישהו פעם אמר עליי שאני אחת ש"אם נותנים לה במה היא תרוץ אליה".
כמה שזה נכון.
אני כל-כך מקווה שזה יילך טוב ואני לא אפקשש!
אני כל-כך רוצה להיות שם כבר.
מרגיש לי קצת לא בסדר שאני כל-כך שמחה. אני לא עומדת לשיר באירוע הכי משמח שיש, והוא לא אירוע שמתקיים מהנסיבות הכי סימפטיות. אבל זו הדרך שלי לעשות טוב למי שצריך את זה. ותכלס, זה יותר משמח אותי גם מהעמידה על הבמה הזאת שוב ומהחוויה. לשיר למי שצריך את זה. זה עושה לי משהו בפנים. אני אשיר להם. ואולי תהיה להם צביטה קטנה בלב. הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-