שכמעט ויתרתי על רובו. כמעט.
אני מצליחה להחזיק את עצמי ולא לבטל דברים בשביל לחזור להרגלים הישנים שלי.
אני אומנם כותבת בדיליי משהו אבל זה היה נפלא ואני מהאנשים המתעדים.
הלכנו ממקום למקום למקום למקום וזה היה כל-כך כיף.
הייתה לי הרגשה לרגע שכל זה באמת שלי. שלי.
שזה לא זמני וזה יהיה ככה וזה היה טוב.
וחזרתי וכמעט הצלחתי לבאס את עצמי שוב עם המחשבות האלה,
עד שהבנתי שזה כבר לא עד כדי כך זמני. לא רגעי, יהיה יותר נכון לומר.
אין סיבה שזה לא יישאר לי עוד קצת.
ובסך-הכל אין לי ציפיות בשמיים ואני לא מכניסה את עצמי לסרטים.
הרגליים על הקרקע, זו תקופה. טובה, אבל תקופה.
ואני כבר לא בטוחה שאחריה צריכה לבוא תקופה רעה בשביל האיזון.
התקופה הקודמת הייתה אחלה ועברתי לעוד אחת אחלה.
רק לשמור את הרגליים על הקרקע.
אני מוקפת באנשים מדהימים.
אני לא יכולה להתחיל.
חזרתי ממקום מסויים שהייתי בו כל-כך מלאת הערכה שאני באמת זוכרת להגיד תודה כל יום על מה שיש לי. כבר בערך שנה שאני מתמידה ולא שמה לב לזה אפילו. כל יום אני אומרת תודה כי יש לי הרבה ויש לי את האנשים הכי מדהימים שיכולתי לבקש לעצמי וזה שווה הכל.
אח. פרץ אופטימיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-