תפסתי את עצמי חוזרת להרגלים ישנים
ונכון שהיה לי כיף אבל ידעתי מה יקרה אם אני לא אתפוס את עצמי
אז הרמתי כמה טלפונים, שלחתי כמה הודעות ובעיקר הייתי.
לא לבד. רק לא לבד שוב.
זה כזה מצחיק שהיא צוחקת על דברים
ואני צוחקת יחד איתה
וגם צוחקת בלב כי אני לא חושבת שהיא יודעת כמה שזה לא רק צחוק.
או שכן?
הכל התהפך לי.
נגמר לי.
אין לי כוח לשטויות.
אני עובדת וטוב לי,
וזו תקופה שלא הכרתי. זה משהו ממש חדש לי.
לא רק העבודה, כל מה שהיא הביאה איתה.
כאילו הכל השתנה לי, הכל התהפך לי. אני השתנתי.
אני השתנתי ואני גאה בעצמי כי זה שינוי שהרבה זמן רציתי לעשות.
ואני לא מוותרת לעצמי! שזה היה לי הכי חשוב.
לא מפחדת ולא מוותרת. וגם אם קצת מפחדת אני מיד מאפסת את עצמי.
עוד קצת אומץ ואני אתחיל ללמוד את מה שאני רוצה וצריכה ללמוד.
רק עוד קצת, אני כבר ממש קרובה.
יש לי הרגשה שזה יקרה ברגע שאני ארגיש את זה ופשוט אקח את הטלפון ואתקשר.
הלוואי.
נמאס לי מפוסטים ארוכים. גם הקודם היה כזה.
אני חייבת להוציא. תוך כדי כתיבה הרגל שלי זזה בעצבנות
(ובניגוד למה שאתם בטח חושבים, אני ממש רגועה כרגע! )
כאילו רק חיכיתי להוציא את זה החוצה.
זוכרים לשמור על החיוך, כן?