Hidden Truth

הכל כרגיל.

-

אני אזיז את השמיכות

כי מחר בבוקר אני שוב מתעוררת

עם עוד שכבה

עדיין קשה לי בין האנשים

איה כורם

-

מעטים האנשים שאני מאחלת להם דברים רעים.

כל-כך מעטים שהרשימה כוללת אדם אחד.

-

אני חייבת להפסיק עם זה,

חייבת להפסיק להרחיק את האנשים

הכי קרובים אליי.

אני חייבת לענות להם לטלפונים, לחזור לטלפונים שלא ראיתי

ולא להיעלם.

אני חייבת להפסיק להיעלם להם.

למה אני חייבת את הלבד הזה?

למה כל-כך לבד לי עכשיו?

אני חייבת שהאנשים הקטנים בראש שלי ילכו ממנו. לתמיד.

שם.

אני שם!

הגעתי לנקודה שרציתי,
הצלחתי.

ועכשיו אני מתחילה לפחד

אבל מזכירה לעצמי שאין ממה לפחד.

יש לי את כל התמיכה שאני צריכה

ואם אני אראה שלא מתאים לי,

לא כי אני פוחדת,

אלא כי באמת לא מתאים,

אז יש מה לעשות בנידון.

ואין סיבה שזה יקרה

כי זה מתאים לי.

ואני שמחה.

-

השבוע זה קורה.

איזה לחץ.

אני מצפה לזה כל כך

אני יודעת שזה לא בסדר

ושצריך להרגיע ולא לתת לזה לעלות לי לראש

ושיש סיכוי שאני אתאכזב.

אבל אני מצפה.

ואולי עם מחשבות טובות אני אצליח?

-

אני מרגישה כאילו חזרתי לבית הספר

עם המבטים

והרצונות

והילדותיות המתפרצת שלי לפעמים.

כבר אמרתי שטוב לי?

אני תקועה באמצע שום מקום

אין לי כלום

אבל יש לי הכל.

יש לי אותי.

כרגע, זה מספיק כדי שאני אהיה עם חיוך.

לוותר

לוותר

לוותר

אין לי מקום

אין לי מקום

בשבילי.

*

הזדמנות שנייה בשום מחיר היית רע היית טוב אלי,
פה נגמר ושם התחיל קשה, לראות הכל פשוט קרוב מדי
מחשבות שקופות אני אוויר, כל כך חשוף רואים הכל עלי,
גם אם בחללים שונים הרבה כתובות הכל תמיד רחוק מדי

אין לי מקום, אין לי מקום, בשבילי

הזדמנות שנייה מילים יפות בלי משמעות אתה קורא אלי,
תמונות של ציפורים ומזרונות קרים טובעים בתוך קירות זהב,
כיבוי אורות הכוכבים מביא אותי לבוקר שנופל עלי,
בפנים ריקות נושא פרחים אתה חוזר אתה בא אלי.

*

אני אוהבת את הכתיבה של עופר מאירי.

*

אני מרגישה שזה חסר טעם,

שאני עומדת על סף, ממש כמו שהיא אמרה,

אני עומדת על סף של דבר לא ידוע לכיוון לא ידוע ואני מרגישה שכל צעד יכול

להרים אותי הכי גבוה שאפשר

או להפיל אותי הכי כואב שיכול להיות.

הבטחתי לעצמי שאני אהיה חסרת פחד ואני מצליחה לעמוד בזה,

אני מצליחה להתגבר על עצמי ועליו, על הפחד,
אבל איך אפשר לא לפחד כשאני עומדת להיות בלי כל מה שאני מכירה?

המסגרת הזאת שאני בועטת בה בלי הפסקה

ואני מרגישה כאילו כל שנייה בה שואבת ממני כל טיפת אוויר שעוד נשארה בי
היא מסגרת שמחזיקה אותי לא לאבד את עצמי.

כאילו עכשיו, כשמגיע הסוף אין לי כיוון ממשי.

אני יודעת מה אני רוצה, אני מאוד מכוונת אבל מהכוונה והתיאורטי לתכלס זו דרך ארוכה ומפחידה.

היא אמרה שאין לי מה לפחד מהדרך כי היא לא תהיה לי קשה, אני אגיע.

משהו תמיד ידע שאני אגיע אבל מה אם זו רק תחושה בי? מה אם ככה מרגישים כל מי שרוצים מאוד?

יש בי כל כך הרבה שאלות ברגעים האלה, בימים האלה.

קשה לי להניע את עצמי ואני צריכה ורוצה להניע את עצמי. קשה לי לזוז.

אני מתחילה לחשוב על כמה כיוונים על הזמן שלפני הצבא אבל זה מתקרב בצעדי ענק ואני צריכה להתחיל לפעול.

מאיפה בא לי עכשיו הצבא הזה?

איך ילדים בני 18 יכולים בכלל להיות מוכנים לדבר הענק הזה? מה אני ומי אני ואיך אני עומדת להיות שם? וזה מקום שכל כך משנה אנשים ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה את השינוי הזה.

מי בכלל רוצה לגדול או להתבגר? יאללה, זה מפחיד אותי כל כך. והמחשבות האלה מעלות מחשבות על זקנה ופרנויות מהעתיד ומה אני כן אצליח ומה אני לא אצליח ואני מרגישה כאילו כל שאיפה שלא תמומש אצלי תרסק אותי.

אני יודעת בדיוק איך אני רוצה את החיים שלי אבל הרגליים על הקרקע, אני יודעת שהחיים לא צפויים ולא כל מה שאנחנו רוצים יקרה בדרך שאנחנו רוצים אבל זה אומר שדברים לא צריכים להתממש?

כל כך הרבה שאלות.

אחרי תקופה קצרה שלא הייתי כאן מסיבות כאלה ואחרת יצאה הפריקה הזאת, אין לי מושג מאיפה.

אם אתם חושבים שזאת אני...תצאו מכאן, תכבדו את טיפת הפרטיות שעוד יש לי ותצאו מכאן, אני לא יכולה שאתם קוראים אותי ואת הפחדים שלי.

"פרנויה זו מחלה קשה. פרנויה שדים במגירה."

תכף אני ארצה שתלכו מפה

שאוכל כבר ליפול בשקט

שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונישבר לאט.

לפעמים מילים שכתבו לפניי מתארות כל מה שאני רוצה להגיד. וקצת יותר.

אני יציבה.

הכל הולך כל כך טוב, הכל מסתדר לי במקום.

אולי זה מאוחר וזה לקראת הסוף כבר אבל זה לא משנה,

העיקר שזה קורה.

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא

החיוך לא יורד מהפנים וזה בגללי.

יש לי זמן לטפל בדברים שהזנחתי או שלא הזנחתי אבל לא טופלו כראוי,

אני עסוקה בדברים שנותנים או יתנו לי הרגשה טובה.

עושה בשביל עצמי.

עושים בשבילי ואני מעריכה את זה, באמת שאני מעריכה (וגם דואגת להראות את ההערכה).

הכל טוב.

הסתבר לי שהדברים ברורים יותר ממה שחשבתי.

זה היה שלשום בלילה שקיבלתי את ההכרה הזו בבום

חשבתי ודמיינתי וחלמתי וקיוויתי ורציתי
ופתאום
הבנתי שזה הכל בראש שלי.

הדברים בכלל לא מבולבלים, הם מאוד ברורים וזו אני שמבלבלת אותם.

אז עשיתי סדר בראש

והחלטתי להיות חזקה והצלחתי לעמוד בזה.

ואדישות נהייתה חלק מהעניין ואני מרגישה עם זה בסדר,

הצד השני קצת התבלבל, נראה לי,

אבל זה בסדר.

בסופו של דבר גם אם אי פעם היה שם משהו
והיה
זה לא יכול לקרות.

שלווה.

ובעיקר, שקט.