לי.
נשאר לי לנשום, להתאמן, להילחץ, להירגע, להצליח,
להיות על סף שבירה, כמעט לוותר, לחזור למשחק, ללמוד,
להתאמן, להצליח, לעשות את הדברים כמו שצריך.
כמו שאני צריכה.
זה נראה לאנשים כל כך פשוט וזה לא. ואני מחכה לזה.
זה מה שאני רוצה.
אני רוצה להצליח.
מאז ומתמיד חשבתי על זה כעל קריירה (זה גם מה שהרס לי הרבה דברים אחרים בחיים) אבל היום זה קיבל משמעות אחרות.
מהיום אני כבר לא חושבת על זה כ"הקריירה שתהיה לי", מהיום זו הקריירה שלי. שלי.
הלוואי שזה יסתדר. הלוואי שהכל ייצא טוב. הלוואי שאני אתן את כולי ואצליח.
זה יקרה, אין לי ספק.
*
אני נהנית מזה.
לסמן, להתקרב, להתרחק, לחשוב שדי, להתייאש ואז לקבל את מה שאני רוצה.
זה תמיד היה אצלי ככה.
אני חושבת שזה איזה תחביב חולני, איזה משחק כזה שאני יודעת שאני תמיד מנצחת.
אני מנסה להריץ את כל הפעמים שעשיתי את זה כדי לראות אם נכשלתי באחת הפעמים.
לא.
אם זה היה חשוב לי כל כך הייתי מודאגת, אבל זה לא. זו הנאה בלבד.
הפעם זה באמת נחמד. ומרגיש נכון.
*
אם לא היה לי את הכתם השחור הזה הייתי יכולה להשתחרר מהכל.
אם לא היו טורחים להסיק מסקנות מטומטמות מפאקים של אנשים הייתי יכולה להשתחרר מהכל.
אם לא הייתי נותנת פתח לאנשים מטומטמים הייתי יכולה להשתחרר מהכל.
אם הייתי מוצאת את היום את השיטה להשתחרר מהכל, הייתי משתחררת מהכל.
אני כבר רוצה להיות אחרי זה, אחרי הטבילת אש הזאת. זה הורס את כל החוויה, אני עושה את זה כדי להשתחרר מדברים ולא כי זה מה שמתאים לי כרגע.
כדי למנוע אי נעימויות אני מרגישה צורך להגיד לא לקחת שום דבר ממה שכתוב כאן למובן שכאילו מובן מאליו, כי זה לא. ואתם תתבלבלו. ותבלבלו אותי. ותכנסו לקטוגריית "האנשים הטיפשים" שלי, ואתם לא רוצים להיות שם.