Hidden Truth

שם.

אני שם!

הגעתי לנקודה שרציתי,
הצלחתי.

ועכשיו אני מתחילה לפחד

אבל מזכירה לעצמי שאין ממה לפחד.

יש לי את כל התמיכה שאני צריכה

ואם אני אראה שלא מתאים לי,

לא כי אני פוחדת,

אלא כי באמת לא מתאים,

אז יש מה לעשות בנידון.

ואין סיבה שזה יקרה

כי זה מתאים לי.

ואני שמחה.

-

השבוע זה קורה.

איזה לחץ.

אני מצפה לזה כל כך

אני יודעת שזה לא בסדר

ושצריך להרגיע ולא לתת לזה לעלות לי לראש

ושיש סיכוי שאני אתאכזב.

אבל אני מצפה.

ואולי עם מחשבות טובות אני אצליח?

-

אני מרגישה כאילו חזרתי לבית הספר

עם המבטים

והרצונות

והילדותיות המתפרצת שלי לפעמים.

כבר אמרתי שטוב לי?

אני תקועה באמצע שום מקום

אין לי כלום

אבל יש לי הכל.

יש לי אותי.

כרגע, זה מספיק כדי שאני אהיה עם חיוך.

אני יציבה.

הכל הולך כל כך טוב, הכל מסתדר לי במקום.

אולי זה מאוחר וזה לקראת הסוף כבר אבל זה לא משנה,

העיקר שזה קורה.

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא

החיוך לא יורד מהפנים וזה בגללי.

יש לי זמן לטפל בדברים שהזנחתי או שלא הזנחתי אבל לא טופלו כראוי,

אני עסוקה בדברים שנותנים או יתנו לי הרגשה טובה.

עושה בשביל עצמי.

עושים בשבילי ואני מעריכה את זה, באמת שאני מעריכה (וגם דואגת להראות את ההערכה).

הכל טוב.

הסתבר לי שהדברים ברורים יותר ממה שחשבתי.

זה היה שלשום בלילה שקיבלתי את ההכרה הזו בבום

חשבתי ודמיינתי וחלמתי וקיוויתי ורציתי
ופתאום
הבנתי שזה הכל בראש שלי.

הדברים בכלל לא מבולבלים, הם מאוד ברורים וזו אני שמבלבלת אותם.

אז עשיתי סדר בראש

והחלטתי להיות חזקה והצלחתי לעמוד בזה.

ואדישות נהייתה חלק מהעניין ואני מרגישה עם זה בסדר,

הצד השני קצת התבלבל, נראה לי,

אבל זה בסדר.

בסופו של דבר גם אם אי פעם היה שם משהו
והיה
זה לא יכול לקרות.

שלווה.

ובעיקר, שקט.

לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות
עם זה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות כלום
ולא יכולתי לעשות משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים לאן
בזבזת את כל זה
היה לך סיכוי
ועכשיו תצטרך להתחיל הכל מחדש.

יונה וולך.

*
תחושת החמצה.

תחושת החמצה שמרגישה נכונה.

כן, זה תיאור נכון.

אז אני מרגישה פספוס
ותוך כדי כתיבה אני נזכרת בעוד ועוד פספוסים
אבל הכל מרגיש לי נכון.

כל פספוס הכי קטן מרגיש לי שזה שיעור,
שיש סיבה לפספוס, לכשלון, לאכזבה הרגעית שמהולה בתחושה
שהכל בסדר, וזה לא נורא
וזה לטובה.

פספוסים זה לא תמיד לרעה.

אז פספסתי ולמדתי את הלקח ולמדתי
מה לעשות ומה לא.
ופעם הבאה אני אצליח. או אפספס שוב ואלמד שוב.

הרי זה ברור לי שבסוף אני אגיע.

אני חייבת להגיע.

אני מרגישה שאני מלאה בכל כך הרבה אופטימיות ושמחה
שטוב לי.
גם הדברים הרעים שקורים לא מורידים לי את החיוך.

שימשיך ככה
שימשיך ככה לי ולכם

פסח שמח

לי.

נשאר לי לנשום, להתאמן, להילחץ, להירגע, להצליח,
להיות על סף שבירה, כמעט לוותר, לחזור למשחק, ללמוד,
להתאמן, להצליח, לעשות את הדברים כמו שצריך.

כמו שאני צריכה.

זה נראה לאנשים כל כך פשוט וזה לא. ואני מחכה לזה.

זה מה שאני רוצה.

אני רוצה להצליח.

מאז ומתמיד חשבתי על זה כעל קריירה (זה גם מה שהרס לי הרבה דברים אחרים בחיים) אבל היום זה קיבל משמעות אחרות.

מהיום אני כבר לא חושבת על זה כ"הקריירה שתהיה לי", מהיום זו הקריירה שלי. שלי.

הלוואי שזה יסתדר. הלוואי שהכל ייצא טוב. הלוואי שאני אתן את כולי ואצליח.

זה יקרה, אין לי ספק.

*

אני נהנית מזה.

לסמן, להתקרב, להתרחק, לחשוב שדי, להתייאש ואז לקבל את מה שאני רוצה.

זה תמיד היה אצלי ככה.

אני חושבת שזה איזה תחביב חולני, איזה משחק כזה שאני יודעת שאני תמיד מנצחת.

אני מנסה להריץ את כל הפעמים שעשיתי את זה כדי לראות אם נכשלתי באחת הפעמים.

לא.

אם זה היה חשוב לי כל כך הייתי מודאגת, אבל זה לא. זו הנאה בלבד.

הפעם זה באמת נחמד. ומרגיש נכון.

*

אם לא היה לי את הכתם השחור הזה הייתי יכולה להשתחרר מהכל.

אם לא היו טורחים להסיק מסקנות מטומטמות מפאקים של אנשים הייתי יכולה להשתחרר מהכל.

אם לא הייתי נותנת פתח לאנשים מטומטמים הייתי יכולה להשתחרר מהכל.

אם הייתי מוצאת את היום את השיטה להשתחרר מהכל, הייתי משתחררת מהכל.

אני כבר רוצה להיות אחרי זה, אחרי הטבילת אש הזאת. זה הורס את כל החוויה, אני עושה את זה כדי להשתחרר מדברים ולא כי זה מה שמתאים לי כרגע.

כדי למנוע אי נעימויות אני מרגישה צורך להגיד לא לקחת שום דבר ממה שכתוב כאן למובן שכאילו מובן מאליו, כי זה לא. ואתם תתבלבלו. ותבלבלו אותי. ותכנסו לקטוגריית "האנשים הטיפשים" שלי, ואתם לא רוצים להיות שם.