ככה אנחנו יותר מסתדרות.
אני מסתכלת עליי בגילך, הנוסטלגיה המדהימה שאני שוקעת אליה,
ואני רואה עד כמה אנחנו שונות.
אני רואה איך את תראי בגילי ומדהים אותי לחשוב עד כמה אנחנו שונות.
עד עכשיו חשבתי שאולי קשה לנו להסתדר כי אנחנו דומות. אנחנו דומות במובנים מסויימים אבל היום אנחנו שונות אחת מהשנייה, לשמחתי הרבה.
אנחנו בטח נריב שוב בקרוב, וזה בסדר. אנחנו רגילות.
ואת מושפעת. ונגררת. וקשה לי נורא עם אנשים כמוך. חסרי דעה משל עצמם.
אבל גם זה בסדר, כי אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לך שאני מצטערת, אני פשוט לא יכולה לסבול את זה. והולכת.
ועד שאת כבר תופסת עמדה (שביננו, גם היא חיקוי אבל אחד שנסבל לפחות) אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שעוד כמה שנים את תזכרי בזה ותרגישי מטומטמת.
הרבה פעמים היום את מתנהגת כמו שאני התנהגתי בכיתה ו'. ואת יותר גדולה. יאללה, גדלת.
ועוד קצת קשה לי לראות אותך ככה. גדולה. ואני לומדת לקבל את זה.
ואת עדיין פתטית בעיניי בהרבה מובנים. את כבר יודעת את זה.
זאת לא אחותי הקטנה, אם לא הבהרתי את זה כאן. זאת לא.
את מקדימה אותי. אני שונאת את זה.
אני רוצה להיות הראשונה בהכל ואת לא נותנת לי.
את עושה דברים לפניי ואת יותר קטנה ממני.
מאז ומתמיד הייתה ביננו תחרות שאף אחד לא דיבר עליה או אישר את קיומה אבל כולם יודעים על זה.
ואני עוקפת אותך בהמון.
כל מה שרצית לעשות ולא יצא מכורח הנסיבות- אני עשיתי.
ועדיין, קשה לי לראות שאת עושה דברים לפניי. דברים שאני הייתי צריכה לעשות מזמן.
יותר מרגיז אותי שאת אפילו לא מה שמרגיז אותי. מרגיז אותי שאני נשארת מאחור.
את מה שגורם לי לראות את זה בצורה ברורה יותר בגלל הגיל שלך. ואולי אנחנו גם קרובות בדרך כזאת או אחרת. וכן, זה גורם לי לפקוח את העיניים ולראות איפה אני.
בשום מקום.
כן, אני מודה. אני תקועה באמצע שום מקום כבר שנים. לא זזה.
אני גורמת לך להתקרב כשבעצם אני רק רוצה שתתרחקי ממני.
אני חייבת לשמור על הדיסטנס ביננו. אני לא יכולה להרשות לעצמי שהוא יירד.
ולמה לא בעצם?
למה לא להראות שזאת אני? שזה מה שאני ומי שאני? שיש יותר ממה שרואים?
זה מצחיק כי את מרגישה נוח לשתף אותי.
את מדברת איתי.
שנים שלא דיברנו באמת. ועכשיו דיברנו. אנחנו מתקרבות. אני לא רוצה שנתקרב. אני נהנית איתך. אני לא רוצה.
אני מודה, קשה לי לסלוח לך.
היית ילדה קטנה וטיפשה והכאבת לי ברגע שהייתי צריכה הרגשה טובה. ידעת שאת עושה את זה וניסית להוריד אותי עוד ועוד ועוד ועוד עד שאני אגע בתחתית שאי אפשר ליפול ממנה.
יותר שיגע אותי שישבת והמשכת להיות התמימה שנהנית כל-כך להיות.
את לא כזאת. את לא תמימה.
את צבועה. את הצביעות בהתגלמותה. את מתוקה ותמימה וחמודה ואז את מנסה לפגוע. כמה שיותר כואב וכמה שיותר פוגע.
ואני מתחילה לסלוח לך ומבפנים קשה לי להרפות.
ואני בכלל לא יודעת אם אני אשלח את הפוסט הזה. אני משקרת לך. אני משקרת לך. ואני כותבת כאן ועל הזין שלי שתקראי את זה. ואם תגיעי לכאן אני לא אתנצל על הפוסט הזה.
אני אתנצל על כל פוסט אחר שעלול לפגוע. בזה לא.
את בסדר עכשיו (רק קצת פתטית).
ודרך אגב, אולי עמוק עמוק עמוק בפנים אני קצת אוהבת אותך.
אחרת למה כל-כך אכפת לי ממך עד כדי כך שאני כותבת פאקינג חפירה עלייך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-Jade-