Hidden Truth

התלבטתי הרבה זמן אם לסכם את השנה שלי או לא.
בסופו של דבר החלטתי לוותר על הכבדות, להשמיט פרטים מזהים ולהשאיר את השנה שלי.

השנה התחילה בתקופה נפלאה חברתית שהתרכזה בעיקר בפן החברתי.
הרבה בתי קפה, מועדונים מידי פעם, הברזות עם חברים, צחוקים, שטויות או בקיצור, כיף.

המשכתי לטיול מדהים (תחנה משמעותית 1) שעברתי שגרם לי להבין יותר על עצמי ועל האנשים שמסביבי.
הרחקתי ממני הרבה אנשים והתקרבתי לאנשים אחרים שראיתי פתאום כמה הם חשובים לי/ שבעקבות הטיול שיניתי את דעתי עליהם.

סחבתי את השנה עד לסופה. הסחיבה הזאת התרכזה ב3 דברים עיקריים שמילאו את חיי: בגרויות, שטויות והברזות.
עברתי את הבגרות בתאטרון (תחנה משמעותית 2).

החופש הגדול מתחלק לשני חלקים.
הרבה לבד. מידי פעם נפגשתי עם חברים, בעיקר בימי הולדת, אבל העדפתי להיות לבד וגם כשלא העדפתי המשכתי להיות לבד.
והחלק השני מתרכז בימים ספורים לפני החזרה ללימודים, קצת יותר משבוע. השבוע הזה היה שווה את התקופה של הלבד בחלק הראשון של החופש.
גיליתי כאן את עצמי בחזרה, את השירה שלי, ההקלטות (תחנה משמעותית 3), קצת יותר להיות עם אנשים שעושים לי טוב ועוד כמה רגעי אושר, במלוא מובן המילה.

תחילת שנה הייתה תקופה קצת מוזרה.
היה לי טוב, גם כאן נכללו כמה רגעי אושר נפלאים. התקופה הזאת (שגולשת גם לתחילת השביתה) הייתה נפלאה. זה היה קצת מוזר כי שוב הייתי עם אנשים שניסיתי להתרחק מהם אבל מצד שני הייתי הרבה עם החברים הטובים שלי.

שביתה. הכי הרבה קרה בשביתה.
צו ראשון (תחנה משמעותית 4), הקלטות, חברים, יום חשוב, אכזבה של חברה טובה, הגיל שרציתי להגיע אליו (תחנה משמעותית 5), עוד קצת חברים ושוב, לבד. הפעם חשבתי שאני עומדת להשתגע. התחילו לי סיוטים, נדודי שינה...סוף השביתה הייתה חרא של תקופה.

דיברתי כאן, שוב, עם חברה טובה. שיחה רצינית שגרמה לי להבין למה אנחנו חברות כל-כך טובות במשך כל-כך הרבה זמן. זה אחרי שהתרחקנו והתחלתי לחשוב שהחברות הזאת הולכת לפח.

חזרנו מהשביתה.
שפיות.

הכל מסתדר במקום. הצבא מחליט לבלבל אותי ולשגע אותי (למען האמת, רק אתמול קבלתי החלטה מסויימת לגבי משהו שהצבא שלח לי).

אני נוסעת עם חברים לת"א  ממשיכה להבריז עם חברים, אפילו מתחילה להיכנס קבוע לשיעורים שנהגתי להבריז מהם  מקבלת זימון שרציתי מצה"ל , הולכת לזימון
המקום שבו הדברים מתחילים להסתדר בדיוק במקום. בדיוק.

אני נמצאת כאן עכשיו. במקום שהדברים מסתדרים בדיוק במקום.

אז אני משערת שאני יכולה להגיד שטוב עכשיו? כן, טוב עכשיו

יאללה, שתהיה שנה אזרחית טובה.

שנגיע לכל מה שאנחנו שואפים להגיע בשנה הזאת, כי למה לא בעצם?!

בהמשך לפוסט מלמטה- הצלחתי.

זה לקח הרבה כוח (למען האמת הבן-אדם הפעיל בסיפור הזה היה פחות אני), המון תפילות, בכי ולחץ היסטרי מחשש שאני לא אקבל את מה שאני רוצה.

והצלחתי. אין לי מילים שיתארו עד כמה אני מרוצה.

נראה לי שזה הפוסט הכי קצר בתולדות הבלוג (לא כולל אלה שנמחקו)
והפוסט שנכתב עם הכי הרבה אושר. הפוסט השני. השלישי. טוב, הפוסט הזה נכתב עם המון אושר.

לכם נשאר רק לאחל לי בהצלחה ומזל טוב, כל הכבוד וכאלה.
לכו על זה, אני בעד

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני נלחמת על משהו.

אני לא עושה את זה לבד (וטוב שכך).

אני אצליח. אני אקבל את מה שאני רוצה.

אני אצליח. אני אצליח. אני אצליח.

אני חייבת להצליח.

נכון שאני אקבל את זה?
בבקשה.

אני לא רוצה להמשיך לבכות, אני רוצה שיודיעו לי שזה בסדר.

שזה אושר ושקיבלתי את מה שרציתי.

ואח"כ אני אצליח עד השלב הסופי...וגם אם לא, לפחות לנסות.

אני חייבת להצליח. חייבת.

לעצמי-
כי אני חוזרת למטה ועבדתי מספיק קשה בשביל המקום שאני נמצאת בו.

אני לא יכולה להרשות לעצמי נפילה עכשיו. לא יכולה.

*

קטע הזוי:

כתבתי כאן אחרי שחזרנו מהשביתה שקורה לפעמים שמנסים לא לחשוב על מישהו ואז השם שלו מופיע מולך בכל דרך אפשרית (כמו במקרה שלי- השם שלו חרוט בענק על השולחן).

היום זזו לי דברים עם מישהו אחר ("זזו לי דברים" זה אומר שאני מפרשת דברים לא נכון ושאני נהנית מזה ) ופתאום קלטתי שהחליפו לי את השולחן עם השם של ההוא שהיה חרוט עליו.

לא ביג-דיל.

ואז נזכרתי שבבוקר כשנכנסתי לשירותים חשבתי לעצמי "שוב אני אכנס לתא הזה כשהשם שלו מרוח בענק על כל הדלת..." וכשנכנסתי לשירותים גיליתי שהחליפו את כל הדלתות.

קטע או לא קטע? (שקט, זה קטע!)

*

אני מתה מפחד.

אני מתחילה ללמוד בקרוב וזה מפחיד אותי.

אני פוחדת לא להצליח, אני פוחדת מציון לא טוב, אני פוחדת לא להתקבל ואני פוחדת להתקבל.

אני מודה שההחלטה הזאת לא נעשתה בלב שלם. בכלל לא.

אבל אני גאה בעצמי שהחלטתי ללכת על זה כי אם הייתי מוותרת על זה זה היה בגלל פחד ונמאס לי לפספס דברים בגלל פחד.

כן, גאווה לא תמיד באה עם דגל צבעוני

*

שיהיה שבוע טוב ואל תשכחו לנשום לפחות פעם ביום