Hidden Truth

את החברים שלי.

יש לי הרבה חברים

אבל רק מעגל מצומצם של אנשים שהם

חברים שלי. באמת.

שאני מרגישה נוח איתם ומרשה לעצמי

להיות מעבר לכל המסכות של

החיצוניות, הצחוקים, השיחות המעודדות וכל השיט הזה

ומרשה לעצמי לספר להם גם כשרע לי

והם דואגים להרים אותי.

אני פשוט אוהבת אותם.

-

וקיבלתי עוד טלטול קטן

שיזכיר לי כמה בא לי להיות עם.

ולא לבד.

וזה מרגיז כי אני יודעת שהבעיה בי

שאני בררנית מידי ולא מוכנה להתפשר

עד שאני אמצא בדיוק (אבל בדיוק) את מי שאני מחפשת

והקטע הוא שאני אפילו לא מעוניינת במישהו מושלם.

אבל כל אלה שרוצים אותי פשוט לא לטעמי.

ממש לא.

רובם אפילו מוגדרים אצלי בתוך האנטיתזה המושלמת למה שאני מחפשת

ואוהבת.

או שהם משעממים אותי.

נו מילא.

-

תחילת החזרה לימים מאושרים

בהם אני מוקפת באנשים שאני אוהבת.

שקט לי עכשיו

כי אני בבית.

ואני אהיה בבית גם בתחילת שבוע הבא

מה שגורם לי להיות שמחה עוד קצת.

וגיליתי שיש סיכוי שמישהו אחר עושה את השבת שלי

הסיכויים לא גדולים במיוחד

אבל אני אשתדל להיות אופטימית.

והעברתי את היום עם אנשים נחמדים

והתרחקתי מאנשים שאני לא אוהבת

ולא הרגשתי צורך להתנצל על זה

ואין לי בעיה גם להגיד להם את זה בפנים בצורה ישירה יותר

מאיך שזה נעשה כרגע.

ואני מקנאה.

כל כך.

בחברים שעושים דברים טיפשיים

שבתוך תוכי (ובזמן האחרון גם לא כל כך בתוך תוכי)

אני מתה לעשות גם כן.

-

ודודו טופז התאבד.

אני חושבת שאם אדם אנונימי היה מבצע את כל הדברים

החולניים

שהוא ביצע ואז היה תולה את עצמו

אף אחד לא היה אומר שהוא משתתף בצער המשפחה

על האובדן היקר.

היו אומרים ברוך שפטרנו, פחות פסיכי בעולם.

ועדיין, חבל לי עליו. הוא היה משהו עד שהוא היה משהו פסיכי.

-

זה נהיה מקום מטורף.

אני מרגישה כאן לפעמים כמו אליס האהובה שלי

מסתובבת בין כובענים מטורפים וארנבים ממהרים

ובעיקר חבורת פסיכים אחת גדולה

שמילה אחת לא במקום יכולה לגרום להם לעשות

שלבן אדם יהיה סוף.

זה לא נתפס לי מבחינה הגיונית,

כאילו המוח שלי לא מעכל שזה יכול לקרות.

"זהו סוף העולם

סוף העולם

זה התחיל כשהפסקנו לחלום

כשהפסקנו כבר לקוות".

-

סוף שבוע שקט ונעים

(זה עומד להיות לי סופ"ש

כל כך מעולה שרק המחשבה עליו מעלה לי חיוך).

וקניתי בגד ורוד.

-

הבעיה הכספית האמיתית בצבא זו לא המשכורת הנמוכה,

שלמען האמת ביחס לחיילים אחרים אין לי זכות להתלונן.

הבעיה היא שאתה כלוא...סליחה, סגור, בבסיס שבוע-שבועיים

ואז אתה יוצא ורוצה לטרוף את העולם בסוף שבוע אחד

וזה כמעט בלתי אפשרי

כי יחד עם החשק הזה גם מתגנבת הבאסה מיום ראשון.

-

אז נכנסות לי עוד שטויות לראש

והראש שלי מתנפח מהשטויות.

-

וקניתי בגד ורוד.

כי קלטתי שבא לי ורוד,

כי זה עוד ביטוי קטן של השטויות

וקלטתי פתאום שיש לי ארון דיי צבעוני

אבל חסר בו ורוד.

-

אמא ביקשה שאני אעצור עם הקניות

כי אני מפריזה.

והיא צודקת.

ואני מרגישה כאילו זו הדרך היחידה שנוח לי להתפרק בה

ולפרוק בה.

כי אני חוזרת אחרי שנים מהבסיס ומרגישה שאני צריכה הכל.

אני צריכה לקנות וללבוש ולפשוט ולקנות וללבוש ולפשוט

ולקנות פיג'מה

ולהיכנס למיטה ביום שבת ולהתחיל לבכות

ולהגיד לעצמי שזה טיפשי ואני ילדה מפונקת

ולהזכיר לעצמי שזה לא נכון

כי אם הייתי מפונקת לא הייתי איפה שאני נמצאת.

אז אני לא מפונקת, אני רק מתפנקת.

למה אני לא פקידה קל"בית?

-

קיבלתי החלטה.

אני אחזיק לעצמי את הכוחות שהיו לי.

אחזור בראש מורם, במלוא המרץ,

אגרום לעצמי להעביר את השבוע מהר.

אחזור לסופ"ש ולא אקנה כלום כי אני ארגיש שאני שבעה
ואני יפה גם עם הנעליים שכבר יש והבגדים שכבר נלבשו
או שלפחות שולמו כבר.

ואני לא אתאפר כי אני חייבת...בגלל שאני בבית ושבוע שלם אני ג'יפה

כי זה לא נכון. כי במשך השבוע אני לא מרשה לעצמי להיות ג'יפה.

נראה לי שאני אהיה כמו סבתא שלי.

גם בגיל 70 מתעקשת להיות הכי נקייה והכי מטופחת והכי הכי שיש

גם אם אני לבד בבית.

-

אולי תבוא כבר?

זה באמת יעשה לי טוב לא לעבור את התקופה הזאת לבד.

שיבוא כבר.

-

יצא פוסט של בנות...מדבר על בגדים ורודים וטיפוח להמונים.

-

הימים עוברים וזו חצי נחמה

שכבר עברתי כברת דרך כמעט מכובדת בקול רם

ומכובדת מאוד בשקט

וכמו שאבא אומר "לפחות הרווחת עוד יום"

וכרגע זה באמת מרגיש לי כמו רווח.

כאילו יש לי קופת חזרזירון קטנה שכל יום נכנס פנימה

ובסוף אני אשבור את הקופה

ואצא לחופשי.

-

הפאדיחה של החיים שלה נעשתה

ואני חייבת להודות שאני דיי מחוייכת.

זה לא הרגיז אותי,

למרות שזה היה מרגיז כל יצור אנושי עלי אדמות.

נהייתי צינית לגביה אז זה לא הפריע לי,

זה רק התאים לדמות שלה שיצרתי לעצמי בראש.

אני מעבירה את הזמן שלי ביצירת סרטים בראש

יש לי בלאגן בראש

והמחשבות שלי כבר לא מסודרות במגירות כמו שפעם הן היו

אבל זה יוצא נורא יפה מבחינה חזותית

כי הם דמויות.

ואצל מי שאני לא אוהבת יש חוסר פרופורציה מבחינה חיצונית

(למען האמת, אצל חלקם זה קיים גם במציאות אז אני לא נוטה להגזים).

זו דרך טובה להתמודד.

תרפיה בתוך הראש שלי, אני אלופה בזה.

-

אני כבר כמעט מחוייכת

למרות שהבשורות לא הכי נפלאות

אבל התמלאתי בכוח פנימי כמו שאני יודעת שנמצא בי,

אני רק צריכה לדאוג לשמור עליו השבוע.

-

"אלוהים תעשה שיבוא

מחכה ביום ובלילה

לא, אין לי כוח שעוד יום יבוא

שושנים עצובות

והוא לא פה."

-

אחרי כל החפירה הזאת

שיהיה שבוע טוב!

שוב.

אני חוזרת להרגלים ישנים

רק שעכשיו ההרגלים שלי הם חלק מהכלל.

כי כולם מוותרים לעצמם במסגרת הזאת.

אמרו לי פעם שכשאתה מוותר למישהו,

אתה מוותר על מישהו.

מה זה אומר עליי?

-

אפילו הורוד חזר לחיי...

פתאום נכנסתי לבלוג ורציתי ורוד.

-

יש לי יום להחזיר את עצמי למסלול

בתקווה שיהיה יותר מיום.

-

זו רק תקופה.

אני פשוט לא רגילה ליפול בתקופות לא טובות,

אני רגילה להיות חזקה מספיק כדי למשוך את עצמי למעלה

ועכשיו אני קצת לא מוצאת את הכוחות שלי.

חייבת להתרכז ולהוציא את עצמי מזה.

-

"לא רואה איך אני יוצא מזה,

איך אני הופך את זה לאהבה".

-

די נו, יהיה בסדר.

אני ישראלית, אני חייבת להאמין בזה.

אני חייבת להפסיק לכתוב אני.