קשה זה ל-א רק בלחם

תסתכל שנייה במראה. כן, זה אתה. תחשוב על זה שנייה. זה תמיד היית אתה.  אתה נושא את אותו השם כמעט מהרגע שבו הגעת לעולם. יש לך את אותה המשפחה ויש לך את ההסטוריה האישית שלך. והיא לא תשתנה לעולם. בעצם, כשחושבים על זה, אתה פחות או יותר כלוא בגוף הזה ואתה לא תשתחרר ממנו עד שתמות.

המחשבה הזאת קצת מבלבלת, כאילו, ברור שאני אהיה אני. אני לא יכולה להיות מישהו אחר פתאום, כי אני אני. אבל דוגרי? אני לא אתלונן אם פתאום יקרה איזה משהו שיהפוך אותי להיות מישהו אחר. אני לא רוצה להיות אני יותר. זה משעמם, זה קשה וזה יותר מדי נטל. למען האמת, נתקעתי בתוך דמות שאני לא מספמטת, ואני לא רוצה להישאר בה.

לפעמים אני שמח ולפעמים עצוב, אבל אני תמיד נשאר אני, אבל מי אמר שאני מרוצה מזה?