קשה זה ל-א רק בלחם

כ"כ קשה להיות בדכאון כשאין עם מי לדבר על זה. היו לי פעם 3 חברות שיכולתי לדבר איתן על הכל. עם אחת רבתי קצת היום, אני מרגישה שלשנייה נמאס ממני, ואני והשלישית כבר בקשרים פחות טובים. רע לי ודפוק לי. נמאס לי.

זה שיושב עכשיו מולך באוטובוס, החתיך הזה שאת מסתכלת עליו, האשה הזקנה הזאת שאתה רואה עכשיו מהחלון, הילד החדש שהגיע לכיתה, כולם נבראו עוד קודם. לכולם יש סיפורים וחיים ומשפחה ואנשים שהם מכירים.

כל פעם שאני יושבת באוטובוס או בתחנה או במסעדה או בכל מקום אחר, אני חושבת על זה. זה לא שהבן אדם הזה שפגשתי עכשיו נברא רק עכשיו. הוא חי ונושם כבר 20 שנה. לא יודעת, זה תמיד גורם לי לחשוב שכשאתה נמצא באוטובוס אתה סתם מסתכל על אנשים מסביבך וחושב שהם פשוט כאן, כאילו ברור, אבל בעצם גם הם מסתכלים עליך ככה. הם לא מתחילים לחשוב על זה שיש לך 4 אחים ושאתה עברנו דירה פעמיים ושאתה שונא דגים. הם רק רואים שאתה אדם שיושב באוטובוס, ועוד מעט, כשתרד מהאוטובוס, הם ישכחו לחלוטין מקיומך. אני לא יודעת, זה פשוט מוזר.

תסתכל שנייה במראה. כן, זה אתה. תחשוב על זה שנייה. זה תמיד היית אתה.  אתה נושא את אותו השם כמעט מהרגע שבו הגעת לעולם. יש לך את אותה המשפחה ויש לך את ההסטוריה האישית שלך. והיא לא תשתנה לעולם. בעצם, כשחושבים על זה, אתה פחות או יותר כלוא בגוף הזה ואתה לא תשתחרר ממנו עד שתמות.

המחשבה הזאת קצת מבלבלת, כאילו, ברור שאני אהיה אני. אני לא יכולה להיות מישהו אחר פתאום, כי אני אני. אבל דוגרי? אני לא אתלונן אם פתאום יקרה איזה משהו שיהפוך אותי להיות מישהו אחר. אני לא רוצה להיות אני יותר. זה משעמם, זה קשה וזה יותר מדי נטל. למען האמת, נתקעתי בתוך דמות שאני לא מספמטת, ואני לא רוצה להישאר בה.

לפעמים אני שמח ולפעמים עצוב, אבל אני תמיד נשאר אני, אבל מי אמר שאני מרוצה מזה?