טוב אז דבר ראשון, יש עיצוב חדש!

תודה רבה רבה לפב שהכינה את העיצוב המדהים הזה ולרום שנתנה לי את הצבעים!

נכון עיצוב מדהים?!

פב את כישרון מהלך על שתיים! [חבל שהתפוצצתXD]

ולפרק..

אני יודעת שהמון המון זמן לא עידכנתי!

אבל.. תתחשבו, יש לי מלא מבחנים ואני לא מוצאת זמן להיות על המחשב, כשסןף סוף יוצא לי להיות על המחשב אני צריכה לעשות עבודה [ת'אמת שגם עכשיו אני צריכה לעשות עבודה אבל פשוט אין לי כוח!]

אז.. הנה לכם פרק 12 אחרי המון זמן שחיכיתם..:

פרק 12:

תזכורת מהפרק הקודם:

חזרתי לטלוויזיה וראיתי קליפים וכל מיני תוכניות במשך שעתיים בערך.

"אההה!!!!!!!!" צרחה נשמעה מהצד השני של הדלת.

הפרק:

השתקתי את הטלוויזיה ופתחתי חריץ בדלת הדלת.

הצצתי החוצה ולא היה שם אף אחד.

פתחתי עוד טיפה את החריץ ויצאת דרכו.

"יש פה משהו?" שאלתי בלחישה.

אין קול ואין עונה.

התבוננתי סביבי.

שום דבר שונה.

המרפסת, הספה, שטח הדשא הענק ששרוע ליד בייתי, הכל אותו דבר.

"יש פה משהו?" שאלתי שוב אבל קולי היה חזק יותר.

ושוב, אין קול ואין עונה.

פתחתי את הדלת לרווחה ונכנסתי הביתה.

כשנכנסתי בעטתי במשהו והוא נכנס ישר מתחת לספה.

אחרי רבע שעה של ניסיון כושל להוציא את זה מהספה, נכנעתי.

"החריץ מציץ" אימי נכנסה הביתה והודיעה לי על מצב המכנס שלי.

"אה.. תודה" אמרתי לה במבוכה "איך היה?" שאלתי אותה למרות שכל מה שעניין אותי עכשיו זה להוציא את מה שזה לא יהיה מתחת לספה.

"עדיין לא היה, רק באתי לקחת מעיל" אימי אמרה בקרירות "ביי חמודה שלי" היא אמרה לאחר כמה דקות כשהמעיל האדום שלה בידה.

"ביי ממי" אמרתי לאימי והיא נעלמה מאחורי הדלת.

רצתי למחסן שנמצא מול הדלת של הבית והבאתי מטאטא, ולמרבה הפלא, זה לא יצא!

"טוב כנראה שאני לא צריכה לראות את זה" מלמלתי לעצמי וחזרתי לטלוויזיה.

זיפזפתי בערוצים ולמרבה הצער לא היה מה לראות.

"אחלה ערב ארגנתי לעצמי" מלמלתי.

כיביתי בטלוויזיה והמשכתי לבהות בה במשך כמה דקות.

"יואו איזה טיפשה!" צעקתי על עצמי והתחלתי להזיז את הספה.

"לא יכולתי לחשוב על זה קודם? זו הספה הכי קלה עליי אדמות!" צעקתי על עצמי בכעס ומיהרתי להזיז את הספה.

'לטופז בלבד' היה רשום בכתב עגול ועדין על נייר שהודבק לקופסת מתנה קטנה.

פתחתי באיטיות את הקופסה תוך כדי שהתיישבתי על הספה הלא ממוקמת.

"שלום חמודה!" אימי נכנסה בפתאומיות הביתה.

"היי!" החזרתי לאימי והכנסתי במהירות את הקופסה לכיס.

"למה הספה ככה? ולמה המטאטא פה?!" אימי שאלה.

"אה..." ניסיתי לחשוב מהר, והצלחתי אבל התשובה לא יצאה טובה במיוחד: "שיחקתי בהארי פוטר!" אמרתי במהירות ואימי התפקעה מצחוק. לאחר כמה שניות הצטרפתי אליה.

"בוקר טוב הרמיוני" אימי אמרה לי כשהתעוררתי ובאתי למטבח.

"בוקר טוב גברת מקוגנגל" עניתי לאימי שקראה ספר עם משקפי הקריאה שלה שאף פעם לא התאימו לה.

צחקנו למשך כמה דקות טובות.

"נו אז.. מה קרה באמת עם הספה והמטאטא?" אימי שאלה.

"סתם נכנס לי משהו מתחת לספה וניסיתי להוציא אותו" אמרתי לאימי " הצלחתי אם זה מעניין אותך" אמרתי לאימי בחיוך. זה לא היה שקר, חשבתי לעצמי בהקלה, אני שונאת לשקר לאמא שלי.

"מה זה היה?" אימי שאלה.

"אה.. זה... אה.. כפית!" זה כן היה שקר.

"אה.." אימי אמרה וחזרה לספר שלה.

ואני חזרתי לשוקו שלי.

לקחתי ראש1 וקראתי שוב על זה שבריטני עשתה קרחת. חפרתם.

אימי עברה לידי כשפינתה את ספל הקפה שלה.

"שוב פעם בריטני? חפרו!"

"אין ספק שאני הבת שלך" אמרתי לאימי וחייכתי אליה.

"אין ספק" היא החזירה לי חיוך אוהב.

'נוק נוק נוק'

'מי זה שם?'

'זה אני החלבן'

'ממתי את חלבן?' שאלתי את נאור.

'לא ידעת? יש לי מלא חלב בבית! רוצה לבוא?'

'אני לא ממש חובבת חלב אבל אני אבוא בלי קשר.. כדי לראות את הפרות[:'

'אה הפרות! כל כך חמודות.. חבל שהן עושות כזה ריח'

'במחשבה שניה.. בא לך לבוא אליי? אתה יודע.. אני לא ממש אוהבת ריח של פרות'

'נו באמת? כמה פעמים יוצא לך לראות פרות כאלה עם כתמים? לא חומות!'

'להתחשב בעובדה שאנחנו גרים ליד קיבוץ, הרבה' קטלתי אותו.

'צודקת..' הוא נשמע מבואס.

'אני תמיד צודקת' נהנתי ממקומי.

'תמיד!' הוא ענה לי בזריזות.

'אז.. את אליי או אני אלייך?' הוא שאל.

'יש אצלך משהו?' כל כך היה בא לי להיות איתו לבד.

'לא.. אמא שלי יצאה לסופ"ש עם החבר החדש שלה[: ' הוא אמר לי והעלה לי חיוך על הפנים.

'חבר חדש הא? שתתחדש[: '

'אני אמסור' הוא אמר וצחקתי.

'אז אצלך..' אמרתי לו.

'אוקיי. את באה עכשיו?'

'מתלבשת ובאה'

'תתלבשי יפה לכבודי?'

'נחשוב עלייך..'

'XD הרבה או קצת?' שאל נאור בתחנונים.

'המון! ביי יפה'

'ביי יפה 3>'

משום מה הרגשתי שמשהו הולך להסתבך. אבל התעלמתי מזה.

התלבשתי יפה, בשבילו.

לבשתי סקיני וגופיה שחורה מתחת במקום חזייה טופ אדום ושמתי סיכה אדומה קטנה בשיער.

נעלתי את האולסטאר האדומות שלי ושמתי עיפרון שחור ומסקרה.

לקחתי פלאפון, שמתי בכיס של הג'ינס, צעקתי לאימי שאני הולכת לנאור, היא החזירה לי משהו כמו "אתם עדיין נפגשים?" ויצאתי מהבית.

הלכתי ברגל והגעתי אליו אחרי עשר דקות קופאת מקור.

"קר בחוץ" מלמלתי כשנכנסתי לביתו.

"אני שם לב, למה לבשת גופיה??" הוא שאל מזועזע תוך כדי שחיבק אותי והעביר את הידיים על גבי במהירות כדי לחמם אותי. הרגשתי חום מתפשט בגופי והקור נעלם כלא היה.

"ביקשת שאני אתלבש יפה לכבודך" אמרתי לתוך חולצתו.

"אבל לא היית צריכה ללבוש גופיה!" הוא אמר ותוך כדי חיבוק גרר אותי לחדרו.

השתחררתי מהחיבוק והתיישבתי על מיטתו בזמן שהוא חפר בארונו.

"הכי קטן שיש לי" הוא אמר כשהוא מחזיק סוודר אפור, ענק ומציג אותו בפניי.

"הכי קטן? ואו אתה ענקי..." אמרתי בהתפעלות "לא נורא, אני אוהבת סוודרים גדולים" אמרתי וחטפתי את הסוודר מידו.

הוא חטף אותו חזרה והלביש אותי.

הרגשתי מטומטמת אבל לא היה לי אכפת.

דיברנו, אכלנו, בהינו, ובעיקר ראינו סרטים.

ראינו שלושה סרטים, אני נרדמתי על נאור באמצע הסרט השני והוא המשיך לראות.

כשהוא סיים את הסרט הוא העיר אותי ואמר שכבר שתיים ושכדאי שאני אלך.

"שתיים?" שאלתי אותו בעייפות.

"כן, אני מצטער שלא הערתי אותך קודם, לא שמתי לב לשעה" הוא אמר בהתנצלות "חוץ מזה, היית יפה מידי בשביל להעיר אותך".

"חנפן! זה בסדר" אמרתי לו, נתתי לו נשיקה על הלחי ויצאתי.

התקשרתי למונית, לא רציתי ללכת ברגל בשתיים בבוקר.

כשהגעתי אימי ישבה על הספה וחיכתה לי.

"שלום גברת" אימי אמרה בכעס.

"שלום" עניתי לאימי בחשש.

"שתיים בבוקר? זו נראית לך שעה לחזור הביתה ביום לימודים?!" אימי צעקה.

"לא.." עניתי והרכנתי את ראשי.

"לא? לא נראה לך? אז למה את באה בשעה כזאת?!" אימי המשיכה לצעוק.

"אל תצעקי.." מלמלתי בתקווה שאימי תשמע.

"לא לצעוק?!" אימי המשיכה לצעוק "את יודעת מה? נעשה הסכם, אני לא אצעק, אבל בתנאי שאת לא גורמת לי לצעוק!" אימי הורידה קצת את הטון.

"בסדר, אני מצטערת, נרדמתי" אמרתי לאימי, איחלתי לה לילה טוב והתחלתי ללכת לחדרי.

"שכבתם?" אמא שלי שאלה.

"מה?! מה עובר לך בראש אמא?!" הזדעזעתי.

"עוברים לי הרבה דברים.. תעני לי"

"לא! אמא! אני לא מאמינה! למה נראה לך?!"

"למה נראה לי? השעה שתיים בבוקר!"

"אמא! אני יודעת איך נולדתי!" צעקתי לאימי ופניתי לחדרי, היא החזירה לי צעקה, משהו כמו "את לא יודעת כלום!" התעלמתי, הייתי עייפה ולא היה לי כוח לריב איתה.

'מה שלומך?' קיבלתי הודעה מנאור באמצע שיעור מדעים.

'היה לי ממש כיף אתמול, עשית לי את החודש[:' שלחתי לו בלי לענות על שאלתו.

'אני שמח[: קרה משהו?'

'אני אדבר איתך על זה אחר כך.. מה איתך?' המורה כתבה על הלוח וצמידיה רשרשו ברעש.

'אני אספר לך אחר-כך, מה שלום נופר?' הוא היה חייב להזכיר אותה?

'אני לא יודעת, אני לא ממש בקשר איתה' אמרתי לו והרגשתי דמעה מזדחלת החוצה מעיני ורצה במורד לחיי.

'הכל בסדר?'

'אמרתי לך, אני אדבר איתך אחר כך'

"מי שולח פה הודעות?!" צעקה המורה למדעים "נופר שלו? זו את? נו באמת נופר! לא מתאים לך!" צעקה המורה.

נופר האדימה מבושה ואני לא יכולתי לראות אותה ככה.

"זו לא נופר! זו אני!" התפרצתי פתאום.

"ואו, איזו התלהבות" המורה למדעים נדהמה.

"כן.." נופר מלמלה מלפני.

היא ישבה לפני, פעם היינו מדברות בשיעור בלי סוף, היינו שולחות פתקים, הייתי בועטת לה בתיק כשהיה לי משעמם ואז היא הייתה מביאה לי פרק כלשהו מסיפור חדש שהיא כתבה.

כל שיעור היא הייתה כותבת פרק 1 של סיפור חדש, היא אף פעם לא הייתה מסיימת אותם.

אבל כרגע, התקשורת היחידה בנינו היא 'סליחה' כשאני בועטת לה "בטעות" בתיק בתקווה לקבל פרק חדש.

"את הנייד שלך טופז" אמרה המורה והגישה לי את ידה.

"הנרקוד?" נשמעה הערה שגרמה לי לגחך מקצה הכיתה.

שמתי את הפלאפון שלי בידה והיא הניחה אותו על שולחנה.

*קיבלתי הודעה! קיבלתי הודעה! קיבלתי הודעה!* הפלאפון שלי הכריז משולחן המורה.

המורה, שהפלאפון קטע את שטף דיבורה שאף אחד לא הקשיב לו, כמעט שברה את הפלאפון שלי מרוב כעס.

"טופז, רשום כך, 'בסדר יפה, נדבר, אוהב אותך' וזה מנאורקוש" המורה אמרה וכל הכיתה התפקעה מצחוק.

המורה הייתה מרוצה מעצמה ואני נהייתי אדומה מרוב בושה.

"מי את שתקריאי את ההודעות האישיות שלה שבפלאפון שלה?!" התפרצה מיה שישבה ליד נופר.

"ומי היא שתתכתב לי בשיעור? ומי את שתתפרצי עליי ככה?" המורה הגנה על עצמה "שתיכן תלמידות, שתיכן תקשיבו לי ותעשו מה שאני אומרת, מובן?"

"למה אנחנו עבדים?" איתי, 'המלך' שאל בכעס.

"לא! אתם התלמידים שלי" אמרה המורה בסמכותיות.

"וזה אומר ש..?" שאלה גילה, וכולם בהו בה בשוק, היא לא הייתה מתחצפת למורות אף פעם, היא הייתה מן ילדה טובה ירושלים.

"כן! זה אומר שאת יכולה להקריא את ההודעות האישיות שלה סתם ככה?! חבר שלה שלח לה הודעה ואת מקריאה אותה? את רוצה שאני אקריא בקול רם את ההודעות שבעלך שולח לך? הא?!" איתי נחלץ לעזרתי ואני הייתי בשוק, גם מהעובדה שהוא הגן עליי וגם מהעובדה שהוא אמר חבר, אף פעם לא התייחסתי לנאור ככה, הוא פשוט היה נאור.

כך נמשך השיעור, כולם צעקו על המורה, כולם נחלצו לעזרתי, והמורה, שבדר"כ משתלטת על הכיתה שלנו הכי טוב בעולם, נכנעה ונתנה לכולם לצעוק עליה בלי שהיא תענה להם.

בסוף השיעור מצאתי את עצמי רבה עם המורה שתחזיר לי את הפלאפון.

"ואם כולם לא היו צועקים עלייך היית מחזירה לי נכון?!" צעקתי על המורה בלי לשים לב למעשיי.

"ההורים שלך יבואו לקחת את הפלאפון!  אבא שלך יצא מהעבודה ויבוא לפה במיוחד!" היא צעקה, בלי לשים לב עם מי היא מדברת, כולם בהו במורה בשוק ולאחר כמה שניות היא הבינה את טעותה "או אמא.." היא הוסיפה במלמול.

"שאבא שלי יבוא לקחת? את רוצה שאבא שלי יבוא לקחת? את יכולה להמשיך לחכות" אמרתי.

"אני מצטערת.. טופז.. אני.. אני.." המורה הייתה נבוכה, אבל לא ריחמתי עליה.

"אין לי אבא!" צעקתי על המורה, חטפתי את הפלאפון משולחנה ויצאתי מהשיעור בריצה.

רצתי בלי לשים לב לאן אני הולכת ופתאום נתקעתי באדם מבוגר ושרירי שהיה הבן אדם האחרון שרציתי לפגוש באותו רגע.

"טופז?" הוא שאל כדי לבדוק אם זאת באמת אני.

"חבל שלא דיברנו על מיליון דולר" מלמלתי לעצמי וברחתי.

נו.. איך?

מתח?