עוד סיפור אחד לפני השינה

טוב, הבטחתי שאני אפרסם כל יומיים ואני עושה את זה בינתייםD:

חוצמזה שנריה לוחצת עליי שאני אפרסם את הפרק הזה מאז שפירסמתי את הפרק השלישי.

תהנוD:

קריאה מהנה

הזכר מהפרק הקודם:

"היי אמא!" צעקתי בטון שמח.

"אמא?" אמרתי אחרי דקה שהיא לא ענתה לי.

התחלתי להסתובב בבית ולחפש אותה. היא הייתה אמורה לחזור מהעבודה, השעה כבר תשע בערב. המשכתי לחפש, אין הרבה משום לחפש בבית שלנו, היא לא בשום מקום.

חייגתי את המספר של הפלאפון שלה.

'הלו?' נשמע קול מהצד השני, זאת לא אמא שלי.

פרק 4:

'שלום' עניתי בלי לדעת מה לעשות.

'שלום, מי זאת?' הקול שאל, בדקתי אם חייגתי נכון, חייגתי נכון.

'מי זה?!' אמרתי בטון כועס.

'את התקשרת לא אני' הוא אמר, הוא התחיל לעצבן אותי.

'התקשרתי לאמא שלי, ואתה ענית' אמרתי בקול עם המון ביטחון, מה שלא היה לי.

'אמא שלך? היא הלכה לשירותים' הוא אמר ונשארתי מבולבלת לגמרי.

'מה? איזה שירותים? מי זה? איפה אמא שלי?!' אמרתי בלחץ ובלבלול והייתי על סף דמעות.

'תירגעי, אל תצעקי' הוא אמר בניסיון חסר סיכוי להרגיע אותי.

'אני לא אירגע! אתה תענה לי עכשיו על כל מה ששאלתי ! בעצם תביא לי את אמא שלי!' צרחתי והתחלתי לבכות.

'תירגעי, הנה אמא שלך, היא יצאה' הוא אמר לי והעביר את הפלאפון.

'חומד?' אמא שלי שאלה כאילו לא קרה כלום.

'אמא איפה את? אמרתי לאמא שלי תוך כדי בכי.

'אני בבית קפה עם מאור, מה קרה טופזי?' אמא שלי שאלה בדאגה.

'מאור? סתם לא משנה אני אסביר לך בבית... את יכולה לבוא?' שאלתי ואחרי שניה התחרטתי, שתהנה שתבוא אחר כך.

'כן אני באה חמודה' היא אמרה, כנראה היא ממש דאגה לי. "היא לא נשמעת טוב אני הולכת אליה טוב?" שמעתי את אמא שלי אומרת למאור ברקע. לא שמעתי מה הוא עונה לה אבל כנראה שהוא הסכים. ' אני בדרך חמודה' היא אמרה ונשמעה מודאגת.

התחיל לכאוב לי הראש ממש וסחרחורת הציפה אותי, כל המצב רוח שהיה לי הלך.

המשכתי לבכות בלי לדעת למה, נשכבתי על הספה כי הסחרחורת לא הראתה סימנים טובים.

בכיתי וסבלתי כל כך, לא יודעת למה, בסך הכל אמא שלי יצאה לבית קפה ואני מתחילה להתנהג כמו ילדה בת שלוש.

אמא שלי הגיעה ומצאה אותי ישנה על הספה עם עיניים נפוחות והטלוויזיה דלוקה בערוץ הסרטים.

אמא שלי העירה אותי בדאגה.

"טופז את בסדר?" אמא שלי שאלה אחרי שהתעוררתי.

"אני נראית ככה?" אמרתי תוך כדי מאמצים רבים להתיישב, לא הצלחתי.

"לא ממש, תתיישבי מאמי אני אביא לך מים" היא אמרה, הלכה למקרר ומזגה לי כוס מים.

אני עדיין ניסיתי להתיישב לשווא.

"בבקשה" אמא שלי אמרה לי והגישה לי את כוס המים "תתיישבי" היא אמרה ואני הרגשתי כאילו היא אומרת לי לעשות סלטה כפולה באוויר ותוך כדי לצייר אותה.

"אני לא מצליחה אמא" אמרתי לה והרחמים עצמיים שלי התרחבו.

"בואי אני אעזור לך" אמא שלי אמרה והפעם לשם שינוי הצלחתי להתיישב.

הראש שלי התחיל לפעום עוד יותר חזק והרגשתי כאילו אני עוד שניה הולכת להתפוצץ. הסחרחורת שלי לא נראתה כאילו היא מתכוונת לעזוב והרגשתי נורא.

"למה בכית מתוקה?" אמא שלי שאלה ולא ידעתי איך להסביר לה.

"התקשרתי והוא ענה והוא הלחיץ אותי ולא הבנתי ונבהלתי ונלחצתי אז בכיתי" אמרתי ואמא שלי בהתה בי בניסיון להבין משהו ממה שאמרתי.

"מה?" היא שאלה.

נשמתי עמוק וסיפרתי לה על כל היום סתם כי רציתי שהיא תדע מה קרה ולא רק למה בכיתי.

"אני כל כך שמחה שהכל הסתדר בינך ובין נופר, באמת לא הבנתי מה קרה שם" היא אמרה ונראה באמת מאושרת, לא עניתי, לא היה לי כוח.

"נורא נבהלתי שבכית, אני שמחה שזה רק זה, ושניה אחרי זה הבינה שזה לא 'רק זה'.

הכל נהיה לי מעורפל,אמא התחילה להסתובב לי ואיתה גם הבית הרגשתי שאני עומדת להקיא כל שניה ושאם לא יחזיקו אותי אני אפול, למרות שאני יושבת.

"אמא... אני לא מרגישה טוב" אמרתי בקול חלש במיוחד.

"אוף שתתעורר!" שמעתי את נופר צועקת לידי.

"דוקטור מתי היא תתעורר?" היא שאלה כמו ילדה קטנה.

"אני לא יודע" הרופא אמר חסר סבלנות.

שמעתי הכל חלש אבל שמעתי.

פתחתי עיניים, אבל לא היה לי כוח למשוך את תשומת הלב אליי.

"טופי שלי!!!!!!!!!!!!!" נופר צרחה כמו מטורפת "איזה כיף שהתעוררת" היא אמרה עם חיוך מאוזן לאוזן.

"אל תצעקי נוף" אמרתי לה בכינוי חיבה החביב עליי.

"אמא שלך התקשרה אליי כולה בלחץ שהתעלפת ושהיא לא יודעת מה לעשות" היא אמרה וציחקקה "אמרתי לה שתזמין אמבולנס ושאני בדרך, הגעתי בדיוק כשהעלו אותך לאמבולנס" היא אמרה את זה כאילו זה קרה בנס.

"איפה אמא שלי?" שאלתי וזה היה נשמע כאילו לא התעניינתי בכלל בסיפור שלה.

"היא הלכה לביא לנו משהו לשתות" היא אמרה בקול נעלב.

"תודה שעזרת לאמא שלי, היא תמיד נלחצת במצבים כאלה" אמרתי בניסיון נחמד להציל את המצב.

"שמעת שאת גם נלחצת לא פחות" היא אמרה וצחקה, אוי לא היא יודעת על מאור?

צחקתי איתה כדי שלא תרגיש שוב פעם שזה לא מעניין אותי.

"את יודעת על מאור?" שאלתי אותה כאילו זה לא חשוב.

"כן אמא שלך סיפרה לי בדרך" היא אמרה ונשמעה כמו אשת עסקים. צחקתי.

"למה את צוחקת?" היא שאלה מבולבלת.

"את נשמעת כמו אשת עסקים, אני בסדר עם כל הקטע הזה אל תיכנסי ללחץ" אומנם אני לא בסדר, אבל היא נראית מספיק מודאגת בגלל שהתעלפתי.

היא צחקה ואמרה "אה יופי" קצר ולעניין.

אחרי שיחה ארוכה על כל דבר אפשרי, אפילו הגענו למצב שחשבנו שהרופא חתיך, איו, אמא שלי הגיעה.

"בוקר טוב נסיכה!" היא אמרה כאילו היא סבתא שלי.צחקתי. "מה שלומך? איך את מרגישה? עדיין חלשה?"

"אני בסדר אמא, כואב לי הראש, אני חלשה אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב ממקודם" אמרתי.

"אני שמחה" היא אמרה ונשמעה באמת שמחה " הרופא אמר שאת חלשה בגלל שאת לא אוכלת מספיק, צריכים לעשות לך בדיקות, הם חושבים שאת על תת משקל מסוכן" עכשיו היא כבר לא נשמעה שמחה, נופר נראתה כאילו היא עומדת לבכות ואני נשארתי בשוק, אני אוכלת נורמלי.

"אני אוכלת נורמלי אמא, את מביאה לי הרבה אוכל! אין לנו כלב שיאכל את מה שאת נותנת לי, אני אוכלת כמו שצריך, אני אוכלת שלוש ארוחות בים פלוס מלא פירות, מה רע בזה?" אמרתי בדאגה, באמת שלא הבנתי מה קרה.

"אני לא יודעת, עדיין לא עשו את הבדיקות, אני לא אומרת שאת באמת על תת משקל, אני לא מבינה בדברים האלה בכלל חמודה, אל תכעסי, זה לא טוב לך, הרופא אמר שאת צריכה להיות רגועה" התחלנו.

"אני רגועה" אמרתי בקול נכנע.

"יופי, עכשיו אני אדבר עם הרופא ואני אשאל אותו מתי עושים לך את הבדיקות" היא אמרה והלכה, לא נתנה לי לענות לה.

"טופי, אם את רוצה לספר לי משו אני תמיד פה בשבילך" היא אמרה לי ולא הבנתי מה היא רוצה, החלטתי לקחת את זה בדיחה.

"כן, אני לסבית ואני מאוהבת בך" אמרתי עם פרצוף מודאג ואחרי שראיתי שהיא נראית גם מודאגת התחלתי לצחוק "תירגעי מה את נכנסת ללחץ?" אמרתי תוך כדי צחוק.

"מה את סתומה? את יודעת שזה קרה לי כבר מה את עושה את זה?" היא אמרה ונראתה די כעוסה, שיט שכחתי! "חוץ מזה, התכוונתי למה שאמא שלך אמרה עכשיו" היא אמרה, עכשיו הבנתי.

"אני מצטערת שכחתי" אמרתי ובאמת הצטערתי מכל הלב, התביישתי בעצמי.

לפני שנופר גרה בירושלים, היא גרה בתל אביב.

לחברה הכי טובה שלה קראו ניצן.

אחרי שנים שהן היו החברות הכי טובות (מגיל שלוש עד גיל ארבעה עשרה) ניצן אמרה לה שהיא חייבת לדבר איתה דחוף. הן נפגשו, אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם, אבל אני יודע שהיא גילתה לה שהיא לסבית ושהיא מאוהבת בה, באמת לא בצחוק.

למזלה של נופר, באותו ערב סיפרו לה שהם עוברים לירושלים.

"זה בסדר, עכשיו את רוצה לספר לי משהו באמת?" היא אמרה ונשמעה ממש כועסת.

"לא, אני ממש מצטערת! זה לא נראה כאילו זה בסדר, את נראית ממש כועסת, בבקשה, שכחתי אני לא התכוונתי" והייתי ממש על סף דמעות, היא שמה לב.

"באמת שזה בסדר, אני לא מצפה ממך שכל החיים שלך יסתובבו סביב זה, אני מצטערת אני לא צריכה לעשות לך רגשי אשמה על כל השטויות שלי, ואל תבכי, זה סתם יעשה לך עוד יותר רע" היא אמרה וזה היה נשמע נכון, ובאמת שלא רציתי לבכות כי היא צודקת, אז נרגעתי.

"בואי חמודה הולכים לעשות בדיקות" אמא שלי נדחפה לשיחה ברגע מוזר יחסית.

"מה? לאן?" שאלתי בלי לדעת מה היא רוצה ממני, הרגשתי כאילו עברו ימים שלמים מאז שהיא הלכה לקרוא לרופא.

"לא יודעת באמת, הרופא צריך לבוא כל רגע נראה" אמא שלי אמרה.

הרופא נכנס לחדר עם מכשיר מוזר. "סטאס, מה שלומך?" הוא שאל ועבר הלאה.

רק עכשיו שמתי לב כמה החדר גדול, אני לא לבד בחד, אני עם עוד שלושה אנשים.

לידי יש איש זקן שמסתבר שקוראים לו יוסקה, מולי יש אישה זקנה שנראית לא טוב, ובקצה הכי רחוק בחדר שוכב נער, מעניין מה קרה לו.

"טוב בואי נבדוק אותך" הרופא אמר.

הוא עשה לי כמה בדיקות ונראה מרוצה, מסתבר שהמכשיר הזה הוא משקל.

הוא מדד לי גובה משקל, ורק כדי שאני ארגיש כמו מישהי שבדיאטה מדד לי היקפים של חזה, מותניים וכל השאר.

בזמן שהוא עשה לי את הבדיקות קרה משהו מוזר:

נשמע צלצול מהפלאפון של נופר.

"אני מבקש בלי מכשירים פלאפונים בחדרים זה יותר מידי קרינה" הרופא אמר.

"זה בסדר זה הודעה" נופר אמרה.

היא הסתכלה על הפלאפון בהבעה של אי הבנה.

היא לחצה על המקשים במהירות ולאחר כדקה נשלחה לה הודעה נוספת, הרופא נראה כועס אבל לנופר לא היה אכפת.

היא בהתה שוב בפלאפון אבל עכשיו היא נראתה ממש מודאגת.

"אני חייבת לעוף, אני אדבר איתך אחר כך, תרגישי טוב, ביי" היא אמרה הכל במהירות הבזק והתחילה לרוץ.

"רגע נוף!" צעקתי לנופר והיא הסתובבה אחורה והסתכלה עליי "מה קרה?" שאלתי מודאגת.

"אני לא יודעת! תומר שלח לי לבוא הביתה דחוף שיש בלאגן, שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שאני אבוא שהוא חייב אותי דחוף, אני אספר לך אחר כך מה קורה שם" היא אמרה.

"טוב, בהצלחה" אמרתי בלחץ וזה לא הרגיעה אותה ממש.

"ביי מאמי" היא רצה בטיל.

לאחר שעתיים:

"אמא?"

"כן חמודה?"

"את יכולה להתקשר לנופר בשבילי, אני לא יכולה להשתמש בפלאפון פה" אמרתי לאמא שלי.

"את רוצה שאני אברר מה קרה?" היא שאלה כאילו זה לא מובן מאליו.

"כן אמא, בבקשה" עניתי לה כמו ילדה בריטית משנות השישים.

"אוקיי אני תכף אחזור" היא אמרה.

היא יצאה מהחדר, הסתכלתי עליה ושמתי לב שהיא לקחה לי אחת מהגופיות החדשות שקניתי, היא תמיד עושה לי את זה.

אחרי כמה דקות היא חזרה.

"התקשרתי אליה כמה פעמים היא לא עונה" אמא שלי אמרה ונראתה רגועה, אני לא.

'קיבלתי הודעה! קיבלתי הודעה! קיבלתי הודעה!' הפלאפון שלי התחיל לצרוח ואני קפצתי.

אמא שלי בדקה מה רשום כי הרופא שלי לא מרשה לי לגעת בכלום.

הסתכלתי על אמא שלי בציפייה "את רוצה טפט של הראל מויאל ורינגטון של השיר 'באה אליי'?" אמא שלי שואלת וזה גרם לי לצחוק למרות שהייתי לחוצה נורא "לא אני לא אוהבת את הראל מויאל" אמרתי וצחקנו.

"טופז!" נופר צעקה אליי.

"נופר! מה את עושה פה?" שאלתי את נופר, היא אמורה להיות בבית שלה, רגע מה קרה בכלל?

מתח? אולי לא חושבת...

אני עושה פרקים נורא ארוכים...\:

לא נורא... אני מקווה שאתם נהנים מהם לפחותDD:

תגיבוDD: