טוב דבר ראשון אני מצטערת שלא עידכנתי פשוט הייתי אצל גומי ולא יכולתי לעדכן ממנה.

גם כי לא היה לי את הפרק וגם כי יש לה וירוס במחשב...\:

טוב לא נורא... שרדתם? אני בטוחהD:

נתחיל...

קריאה מהנה

הזכר מהפרק הקודם:

"טופז!" נופר צעקה אליי.

"נופר! מה את עושה פה?" שאלתי את נופר, היא אמורה להיות בבית שלה, רגע מה קרה בכלל?

פרק 5

"אבא שלי, תומר מצא אותו על הרצפה וניסה להעיר אותו ולא הצליח אז הוא נלחץ ולא חשב על להזמין אמבולנס, הוא קרא לי, מזכיר לי מישהי" היא חייכה וזה כבר היה סימן טוב, צחקנו.

"נו אז מה איתו?" שאלתי בלחץ.

"מסתבר שאבא שלי שתה יותר מידי אז הכל קרס, אבל מטפלים בוא והוא בסדר, דיברתי איתו והכל בסדר" היא אמרה ונשמעה מודאגת.

"את לא נשמעת כאילו הכל בסדר, מה קרה? למה הוא שתה בכלל? הוא אף פעם לא שותה" אמרתי.

"אמא שלי בהיריון" היא אמרה ולא הבנתי מה רע בזה.

"נו ו...?" לא הבנתי.

"מה 'נו ו...'? אנחנו שבעה אחים כבר, אבא שלי לא בנוי לזה, הוא מפחד שהוא לא יצליח לפרנס כל כך הרבה, הוא מפחד שהוא יתחרפן, אבל יהיה בסדר, האח הגדול שלי אילן עובר לגור עם חברה שלו, וגם יהונתן עובר לגור עם חברה שלו, וטלי מתגייסת, יש מקום בבית עכשיו, הרגענו אותו והוא בסדר" היא אמרה.

"יופי, מזל-טוב!" אמרתי מאושרת, תינוק!

"תודה" היא אמרה סמוקה, היא רוצה במשך שנים עוד אח, או אחיין.

"ו... אני לא חושבת שמותר לי לספר, אבל רק לכן, אילן הולך להציע לשרון, חברה שלו, נישואים" היא אמרה מאושרת עד הגג, אילן בן 25, הוא אח חורג שלה.

"מזל-טוב!!!!!!!!" צרחתי ולרגע שכחתי שאני עם עוד שלושה אנשים שישנים בחדר הזה.

"שקט אנשים ישנים פה!" הנער צעק לי מהקצה השני של החדר.

"אני מצטערת" עניתי לו.

"טוב, התוצאות של הבדיקות התקבלו" הרופא נכנס וצעק זאת ברשמיות.

כל החולים התיישבו במיטה וכל האורחים נעמדו והסתכלו על הרופא.

"סטאס, אתה משתחרר עוד יומיים, אתה בסדר גמור, דיברתי עם הבן שלך, אתה תהייה אצלו, הוא יטפל בך, אתה רק צריך לנוח.  ז'נה הבדיקות מראות שיש לך אנמיה, אבל את תצאי מזה, את עברת דברים הרבה יותר קשים. נאור, הרסיסים לא פגעו בך, אבל העצמות שלך חלשות, אתה נשאר פה כדי לחזק את עצמך, אתה עלול לפגוע בעצמך. טופז, את על תת משקל, לא מסוכן, אבל את על תת משקל, את אוכלת נכון אבל את צריכה יותר, בגלל שאת נורא גבוהה, את לא חלשה בגלל זה, אנחנו נמשיך עם הבדיקות ונברר, בינתיים את נשארת פה, מובן כולם?" הוא אמר את זה כמו מדריך בקייטנה.

כל מיני תשובות חיוב עפו באוויר.

"דוקטור?" נשמע קול מהקצה של החדר.

"כן נאור? משהו לא מובן?" הרופא שאל.

"הכל מובן, רק רציתי לשאול, אם היא לא על תת משקל מסוכן היא תהייה בסדר?" הוא שאל את זה בלחש, אבל שמעתי, יש לי שמיעה טובה, הסמקתי כולי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הזקנים אומנם לא שמעו כלום, אבל אמא שלי ונופר שומעות יותר טוב ממני.

"היא תהייה בסדר אל תדאג" הוא אמר את זה עם חיוך גדול על הפנים.

הוא התחיל ללכה ואז הסתובב בפתאומיות לכיוון של נאור "אה! שכחתי לומר לך, אמא שלך התעוררה, היא תהייה בסדר, הכרית אוויר חנקה אותה אבל היא בסדר, היא נפצעה ברגל אבל זה כלום, היא במצב יותר טוב ממך" הרופא אמר.

"אה! טוב לדעת! תודה דוקטור" הוא אמר מאושר.

"נופר הלכה לכיוון של נאור, לא הבנתי מה היא עושה.

"נאור?" נופר שאלה ואני לא הבנתי מה קורה סביבי.

"כן?" נאור ענה ונראה כאילו הוא ג לא מבין.

"עברת תאונה?" היא שאלה בלי שום בושה.

"נופר! בואי מה את עושה?" התאוששתי והטפתי לה.

"זה בסדר" הוא אמר לי "כן עברתי תאונה, מה קרה לחברה שלך?" הוא שאל, נהייתי אדומה שוב, מה קורה לי? סך הכל הוא מתעניין מתוך נימוס, טוב קודם זה לא היה מתוך נימוס.

"לא ברור, אני נורא חלשה אבל לא יודעים למה" עניתי במקום נופר.

נופר חזרה אלי ולחשה לי באוזן "את עוד תודי לי על זה" צחקתי.

"תודה" לחשתי אליה חזרה.היא צחקה.

"אז? מאיפה אתן?" הוא שאל, הוא לא ידע שזאת אמא שלי מי שעומדת לידי, רמזתי לו.

"אמא את יכולה להביא לי משהו לשתות?" שאלתי אותה והיא צחקה.

"כן חמודה, מה את רוצה?" היא שאלה.

"מה שיש" אמרתי.

היא יצאה להביא לי 'מה שיש'.

"זאת אמא שלי, היא נראית כמו אחותי הגדולה אבל היא לא" אמרתי רק כדי שיבין מה קרה פה.

"אה, בת כמה היא שהיא נראית ככה?" הוא שאל די בשוק.

"אתה מתחיל איתנו או איתה?" אמרתי והוא צחק.

"איתך" הוא אמר והצביע עליי.

הסמקתי קצת, יופי נרגעתי, אני לא דומה בכל הגוף.

"אנחנו מירושלים, אתה?" עניתי לו על השאלה ששאל קודם.

"אני גם!" הוא אמר והתלהב מזה נורא.

"בנות כמה אתן?" הוא שאל הרגשתי מטומטמת אבל המשכתי.

"בנות חמש עשרה, אתה?" נופר ענתה.

"שש עשרה" כמו בסרטים.

"שלושים ושתיים" אמא שלי נכנסת "תודה ששאלתם" כולנו צחקנו.

היא הביאה לי מיץ תפוזים לנופר ספרייט לעצמה מים ו...

"אני מתארת לעצמי שאתה אוהב קולה" היא אמרה לנאור והביאה לו קולה, הוא היה נורא נבוך.

"וואי, תודה!" הוא אמר.

"למה אף אחד לא מבקר אותך?" אמא שלי שאלה אותו בלי בושה, מה קרה לאנשים היום?

הוא התחיל לבכות.

"אמא!" צעקתי עליה.

"לא זה בסדר" הוא אמר בקול רועד.

"אני כל כך מצטערת, אני סתומה כל כך!" אמא שלי אמרה והיא נראתה ממש כאילו היא רוצה לקבור את עצמה איפושהו.

הוא המשיך לבכות ואמא שלי לא ידעה לעשות עם עצמה.

לא יכולתי יותר.

קמתי מהמיטה הלכתי אליו וחיבקתי אותו, הוא לא החזיר לי חבוק אבל הוא אהב את זה.

"תודה" הוא אמר תוך כדי שחיבקתי אותו.

"אני מצטערת, אמא שלי לא שמה לב למה שהיא עושה לפעמים" לחשתי לו.

אמא שלי התקדמה אלינו שחררה אותו מאחיזתי והתחילה לדבר איתו בשקט, היא הורתה לי ללכת לשכב.

הם דיברו במשך שעות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, נופר הלכה בגלל שיש בצפר מחר והיא צריכה ללכת.

הדלקתי את הטלוויזיה הפיצקית שיש לי אבל הרופא הזה ישר בא וכיבה לי אותה,

כי לטענתו, אני מצטטת, " אנחנו לא יודעים מה יש לך, בינתיים אל תעשי שום דבר שמסוכן", נו ואם אני חולה בסוכרת ואני צריכה סוכרים? ואלי אני חולה בסוכרת ואני צריכה להתרחק מסוכרים? הכל מסוכן!

אחרי שהוא הלך הדלקתי את הטלוויזיה שוב.

ערוץ שתיים, אחד ועשר.

שמתי על שתיים וראיתי חדשות, שום דבר מעניין, כמעט נרדמתי, אבל אז אמא שלי צרחה משהו כמו: "מהאהאהאהאהאה??!!?!?!?!" ואני קפצתי.

כיביתי את הטלוויזיה וזרקתי אליה מבט נוקב.

היא רצה אליי ואמרה לי "אמא שלו... חבר... אבא... חבר... שלי... 16...הוא"

"מה?" שאלתי ובהיתי בה כאילו הגיעה ממאדים.

היא נשמה כמה נשימות עמוקות נרגעה ואז אמרה לי "ההורים שלו גרושים, לאמא שלו יש חבר, זה אבא שלך!"