הזכר מהפרק הקודם:

... כמעט נרדמתי, אבל אז אמא שלי צרחה משהו כמו: "מהאהאהאהאהאה??!!?!?!?!" ואני קפצתי.

כיביתי את הטלוויזיה וזרקתי אליה מבט נוקב.

היא רצה אליי ואמרה לי "אמא שלו... חבר... אבא... חבר... שלי... 16...הוא"

"מה?" שאלתי ובהיתי בה כאילו הגיעה ממאדים.

היא נשמה כמה נשימות עמוקות נרגעה ואז אמרה לי "ההורים שלו גרושים, לאמא שלו יש חבר, זה אבא שלך!"

פרק 6

"מה אבא?" לרגע שכחתי מהעובדה שיש לי אבא אמיתי, אומנם הוא לא איתי, אבל הוא קיים.

"מה מה אבא? אבא!" אמא שלי ענתה בצעקה.

"חבר? אמא שלו? למה?" שאלתי שאלה לא ברורה.

"כי ככה החיים" אמא שלי אמרה ברוגע פתאומי.

"אני לא רוצה אותם ככה!!!! טוב לי! תעזבו אותי! לא רוצה!!" התחלתי לצרוח כמו מטורפת.

"חומד תירגעי..." אמא שלי אמרה, אוף אני שונאת שהיא אומרת את זה.

"אני לא אירגע!! לא טוב לי! לא רוצה! לא בא לי!! תתרחקי ממני!!" צרחתי על אמא שלי.

"אל תדברי אליי ככה!" אמא שלי הרימה עליי את קולה חזרה וישר התחרטה.

"אני אדבר איך שבא לי! ואל תתחילי לריב איתי אנחנו באמצע בית חולים!" צרחתי על אמא שלי בלי היגיון למה שאמרתי.

"חומד אל תצעקי, זה לא טוב לך להתעצבן, תשכבי תירגעי ואני אביא לך מים" אמא שלי אמרה ברוגע.

"אני לא רוצה מים" אמרתי לאמא שלי בכעס אבל בשקט.

"אוקיי אני לא אביא לך, אבל תירגעי חמודה שלי" אמא שלי אמרה וחיבקה אותי.

התחבקנו במשך זמן רב.

"אני רוצה מוזיקה..." אמרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות בלי לדעת למה.

"אני אביא לך מחר בבוקר חמודה, אל תבכי... למה את בוכה?" אמא שלי אמרה לי בדאגה.

"אומרים שבכי עוזר להתפרק" אמרתי לאמא שלי ושכנעתי את עצמי שזה מה שבאמת קורה.

"אני חושב שאני יודע מה יש לך" הרופא הפרץ לחדר בלי שום הודעה מוקדמת, "מחר נעשה את הבדיקות" הרופא אמר והלך.

בהיתי באמא שלי בדאגה, לא ידעתי מה קורה לי, נכנסתי לפאניקה והתחלתי לבכות עוד יותר, לא נרגעתי ואמא שלי נראתה חסרת אונים.

אחרי רבע שעה אמא שלי הלכה להביא לי מים. נאור קם מהמיטה שלו והתיישב בכיסא שלידי.

"הסבר?" הוא שאל ונראה ממש מבולבל.

"זה יהיה מאוד ארוך" אמרתי בקול רועד אחרי שנרגעתי קצת מהבכי.

" אני תקוע בבית חולים הזה לעוד כמה ימים, אני חושב שזה יספיק לא?" הוא אמר וחייך אלי, איזה חיוך מקסים יש לו!

"כן" אמרתי וצחקתי.

סיפרתי לו הכל, על אמא שלי, על סבתא שלי, על אבא שלי, על מה שקרה לי ובגללו אני בבית חולים, על ה"ריב" שלי עם נופר, על הכל!

"לא ידעתי שאת יודעת כ"כ הרבה חמודה" אמא שלי נכנסה בדיוק כשסיימתי, צטטנית.

 "לא ידעתי שאת מקשיבה" אמרתי והסתכלתי על נאור, הוא היה בשוק וניסה להתאושש.

"קחי את המים שלך חמודה" אמא שלי אמרה "אני רואה שגם נאור צריך מים" אמא שלי אמרה וצחקה.

"לא אני בסדר תודה" נאור אמר אחרי שניה כשהתאושש "אני שונא אותו!" הוא אמר וראו שהוא כעס.

"את מי?" שאלתי, לא הבנתי מאיפה הוא הביא את זה.

"את חבר של אמא שלי, את אבא שלך!" הוא אמר "הוא פשוט אידיוט, הוא כל החיים שלו מפלרטט עם אמא שלי כאילו הם בני שש עשרה! עד שאנחנו סוף סוף באים אל אמא שלנו הוא נדבק אליה ולא נותן לנו להתקרב אליה! הוא בקושי נותן לה לחבק אותנו שאנחנו מגיעים! אני לא חושב שאמא שלי בכלל יודעת עלייך!" הוא אמר והעיניים שלו נצצו משנאה.

"אני גם לא חושבת שהיא יודעת" אמרתי.

"היא לא יודעת" אמא שלי אמרה נחרצת בדעתה.

"איך את יודעת?" שאלתי את אמא שלי.

"הוא לא אמר לחברים שלו שאני בהיריון ממנו, אז אני לא חושבת שהוא אמר לחברה שלו, זה מין כתם כזה" היא אמרה ואני נעלבתי, אני כתם?

"אה..." נאור אמר קצרות.

השעה הייתה כבר מאוחרת, אמא שלי נראתה עייפה נורא ונאור כבר חזר למיטתו מזמן.

"טוב, אני הולכת הביתה, אני אכין לך אוכל ומחר בבוקר אני אבוא ואביא לך, טוב?" אמא שלי אמרה ולא ממש חיכתה לתשובה.

"אל תשכחי להביא לי את הMP שלי" אמרתי במהירות.

"אין בעיה, טוב שהזכרת לי" היא אמרה והלכה לדרכה.

נרדמתי לאחר כמה דקות, היה לי יום ארוך והייתי נורא עייפה, ראיתי שנאור נורא מודאג אבל לא היה לי כוח להתעמק בבעיות של אחרים, אולי מחר.

"בוקר טוב נסיכה!" אמא שלי נכנסה לחדר והעירה אותי, שוב פעם היא לובשת גופיה חדשה שלי, אבל אחת אחרת.

"בוקר טוב אמא, לא צריך להעיר את כל המחלקה את יודעת" אמרתי לאמא שלי אחרי שהעירה את כל החדר.

"אויש נו, הבאתי ל אוכל ואת הMP שלך" אמא שלי אמרה, יופי היא זכרה.

"תודה אימוש" אמרתי והתנפלתי על הMP.

אמא שלי בילתה איתי עד הצוהריים ואז אמרה שהיא צריכה ללכת לעבודה.

נרדמתי שוב והתעוררתי אחרי שעה, השעה הייתה שלוש אחר הצוהריים ונאור ישן, לא היה לי מה לעשות.

"טופי שלי!" נופר צעקה כמו אימי מהכניסה שלך החדר.

"נוף!" החזרתי לה צעקה, מצידי שכל הבית חולים יתעורר, נופר פה.

"אנשים ישנים פה!" נאור צעק.

"יש לי דהז'הוו" אמרתי ושלושתנו צחקנו.

"מה את עושה פה?" שאלתי את נופר בלחש אחרי שנאור חזר לישון.

"מה זאת אומרת?" היא שאלה כאילו זה מובן מעליו "אבא שלי והחברה הכי טובה שלי בבית חולים! איפה את רוצה שאני אהיה?" היא ענתה לי בשאלה.

"צודקת" עניתי לה קצרות "מה שלום אבא שלך באמת?"

"הוא בסדר, הוא משתחרר מחר, מה שלומך?" היא שאלה.

"אני בסדר" עניתי לה "יש לי רופא נורא מסתורי, אתמול הוא התפרץ לחדר ואמר שהוא חושב שהוא יודע מה יש לי" סיפרתי לה " הוא אמר שהוא יבדוק אותי היום והלך".

"מסתורי..." היא לחשה במסתוריות וחייכה.

"מאוד..." עניתי לה באותו טון וצחקנו.

"הרופא הזה מסתורי, אתן לא יודעות כמה..." נאור הצטרף לחגיגה.

"ספר לנו, כמה?" נופר ענתה לו.

"הוא כל הזמן אומר מילים כאלה מסתוריות כמו 'אנמיה' יש לכן מושג מה זה?" הוא אמר וצחק.

"את לא עד כדי כך טיפש נכון?" אמרתי ועשיתי פרצוף לחוץ.

"לא, לא עד כדי כך... אבל באמת הוא אומר מילים מוזרות לאלה ואת מסתכל עליו בפרצוף כזה של דבר-איתי-עברית והוא ממשיך לדבר כאילו לא קרה כלום" הוא אומר "לפעמים כדי שהוא יבין שלא הבנתי אני משחיל לו 'אמן' אחרי המילה והוא צוחק וממשיך... הלו? אני לא מבין מה את רוצה ממני!" הוא אמר ספק לנו ספק לרופא.

"טוב אני חייבת ללכת לאבא שלי אחותי מחכה לי, אסור לה לנסוע לבד באוטובוס" נופר אמרה.

"מי לילקה?" שאלתי את נופר, כדי לדעת מי מהאחיות שלה.

"כן..." נופר אמרה והלכה.

לילקה זאת האחות ההכי קטנה בינתיים של נופר.

בעיקרון קוראים לה לי, אבל היא ממש מתוקה ואני קוראת לה לילקה.

היא בת חמש.

והיא ממש דומה לנופר! הן פשוט קופי.

"לילקה?" נאור שאל בניסיון להבין מה קרה פה.

"אחותה" אמרתי קצרות.

"קוראים לה לילקה?!" הוא שאל בשוק.

"לא! לילקה זה שם חיבה, חכם! קוראים לה לי!" אמרתי מופתעת מהטיפשות שהוא הפגין.

"אה... טוב גם לי יש יציאות! אני לא מושלם!" הוא אמר וצחק.

"מי אמר שאתה מושלם?" שאלתי וצחקנו.

"א..." הוא התחיל לענות לי אבל קטעתי אותו.

"זאת הייתה שאלה רטורית" אמרתי.

"אה..." הוא אמרה ונראה נבוך.

"היית נורא מודאג אתמול בלילה, מה קרה?" נזכרתי פתאום והחלטתי שזה הזמן.

"אה... המשפחה שלי לא באה לבקר אותי בגלל שהם לא בעיר, ואני לא יודע אם הם בכלל יודעים שאני פה..." הוא אמר והפרצוף המודאג חזר.

"אני בטוחה שהם יודעים!" אמרתי כי זה באמת לא היה נראה לי הגיוני שהם לא ידעו "איפה הם בכלל?" שאלתי.

"הם באילת" הוא אמר "הם יצאו לחופשה ואני לא רציתי אז באתי להיות אצל אמא שלי קצת, לא יוצא לנו הרבה להיפגש בגלל שאני גר אצל אבא שלי והחבר המעאפן הזה לא נותן לנו לראות אותה" הוא אמר עם כעס רב.

"אה... אמא שלך עדיין בבית חולים?" שאלתי בלי קשר.

"לא יודע.. אני חושב שכן, כי אם היא הייתה משתחררת היא הייתה באה אליי לא?" הוא ספק אמר ספק שאל.

"אה נכון צודק..." אמרתי אבל הייתי במקום אחר.

יכול להיות שאבא שלי נמצא בבית חולים הזה? אולי הוא בא לבקר את אמא של נאור.

"חמוד שלי!" צעקה אישה מהכניסה של החדר וקפצה על נאור "בדיוק השתחררתי" היא אמרה לו.

"אמא! בדיוק דיברתי על זה עם ידידה שלי, טופז" הוא סיפר לאימו.

"שלום טופז!" אמא שלו אמרה בחביבות "תראה יריב פה" היא אמרה וחייכה חיוך מאוזן לאוזן.

ראיתי איך החיוך יורד לנאור לאט לאט מהפנים.

הוא ניסה לסמן לי משהו אבל לא הבנתי.

"אה... חבר שלך" הוא אמר, עכשיו הבנתי.

-

נו איך?

אני מקווה שנהנתםDD:

נהנתם?ספרו לחבריכם, לא נהנתם? תסבלו בשקט!

סתם לא בצחוק, מחכה לתגובותDD: