עוד סיפור אחד לפני השינה

חיכיתם הרבה? לא נוראDD:

אממ... טוב תקשיבו,

אני בילבלתי את עצמי...

יש יותר מידי דמויות והתבלבלתי, אז תקשיבו,

לאמא של נופר קוראים טלי [קודם גם לאחותה קראו ככה- אוי הבילבולXDD]

ולאחות של נופר קוראים נועה...

סבבה??

נתחיל...

קריאה מהנה

הזכר מהפרק הקודם:

"חמוד שלי!" צעקה אישה מהכניסה של החדר וקפצה על נאור "בדיוק השתחררתי" היא אמרה לו.

"אמא! בדיוק דיברתי על זה עם ידידה שלי, טופז" הוא סיפר לאימו.

"שלום טופז!" אמא שלו אמרה בחביבות "תראה יריב פה" היא אמרה וחייכה חיוך מאוזן לאוזן.

ראיתי איך החיוך יורד לנאור לאט לאט מהפנים.

הוא ניסה לסמן לי משהו אבל לא הבנתי.

"אה... חבר שלך" הוא אמר והדגיש כל מילה, עכשיו הבנתי.

פרק 7:

"כן..." אימו אמרה וניסתה להבין למה הוא דיבר כך.

נשמתי עמוק כמה שיכולתי, אבל זה לא עזר.

התחלתי להזיע ולצרוח דברים לא מובנים, צרחתי וצרחתי וזרקתי דברים לכל הכיוונים.

"אמא תביאי לה מים עכשיו!" נאור צעק על אימו.

"טוב..." אימו אמרה בלחץ ובלבול ויצאה הכי מהר שהיא יכלה.

"קחי" היא נתנה לי כשחזרה לאחר כמה דקות.

לקחתי את המים ושתיתי הכל בלגימה אחת.

"תודה" אמרתי לה אחרי שנרגעתי קצת.

"הכל בסדר ילדה?" יריב שאל.

"לך לעזאזל" עניתי לו בכעס.

הוא בהה בי וניסה להבין למה אני כל כך רעה אילו.

"סליחה?" הוא שאל אחרי כמה דקות שכנראה לא עזרו לו להבין כלום.

"טופזי? הרופאים הזעיקו אותי מהעבודה שאת מתפרעת" אמא שלי הגיחה משום מקום.

"אמא... לאבא שלי קוראים יריב נכון?" שאלתי אותה.

"כן... נאור אמר לך?" היא שאלה ופתאום שמה לב שמעולם לא אמרה לי את העובדה הזאת.

"לא..." אמרתי ולא הסברתי.

אמא שלי הסתובבה כדי לחפש תשובה אצל נאור וקפאה במקום.

גם יריב קפא, ואני התחלתי לבכות, שוב.

אמא של נאור הסתכלה על נאור וחיפשה הסבר.

"ליאת" ליאור פנה לאימי אבל לא אמר דבר נוסף.

"יריב" אמא שלי עשתה כמוהו.

"סיגל, נעים מאוד" אמא של נאור התפרצה לשיחה, אם אפשר לקרוא לזה כך, ולחצה את ידה של אימי.

"אמא אל תתערבי!" נאור שינן מבין שיניו אל אימו "בואי" הוא הורה על אימו.

"מה קורה פה?" היא שאלה את נאור והתקדמה אליו.

"מסובך..." הוא מלמל.

"טופז? את יודעת שאני שונא את השם הזה!" ליאור צעק על אימי.

"וזה מה שמעניין אותך?!" אימי צעקה עליו חזרה "חוץ מזה, למה שאני בכלל אשאל אותך איזה שמות אתה אוהב? למה שאני אתעניין בדעתך?! אתה השארת אותי לבד! אני לא חייבת לך כלום!" אמא שלי צעקה על ליאור, היה לה ניצוץ של כעס בעיניים, זה היה נראה כאילו עוד מעט היא תתפרץ בדיוק כמוני.

"היא בכל זאת שלי!" הוא ענה לה והסתכל על סיגל לראות אם היא מבינה משהו.

"אתה עזבת אותה עוד לפני שהיא נולדה?! איך אתה יכול בכלל לחשוב על זה שהיא שלך?!" אמא שלי צעקה עליו והייתה מופתעת מהחוצפה שלו.

נשמתי עמוק והצטרפתי לאימי.

"אני לא שלך! אין לך אחריות על המעשים שלך! ואתה עשית אותי, לא לקחת אחריות! אני לא שלך! תתרחק ממני! לך מפה!!!!!!" צרחתי עליו והוא נבהל.

"יש לך בת?!" סיגל צעקה ונכנסה לשוק.

"אני אסביר לך אחר כך סיגלוש" הוא אמר ברכות.

"הוא יסביר לך אחר כך!" אמא שלי צעקה "אני עכשיו!" המשיכה, עקפה את יריב ופנתה אל סיגל.

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" אמא שלי שאלה בשקט "זה יהרוס לכם את המערכת יחסים כמעט על בטוח" אמא שלי הסבירה לסיגל את הסיכונים שלא עניינו אותה ממש.

"אני רוצה לדעת הכל!" סיגל הבהירה לאימי, ואימי הבינה את הרעיון.

היא סיפרה לה הכל, כל מה שהיא צריכה לדעת.

יריב רצה להיעלם וגם אני רציתי שהוא יעלם, אבל לא לפני מה שסיגל עשתה לו.

"חשבת על לספר לי על זה?!" היא התנפלה עליו ולא חיכתה לתשובה "לא חשבת! יש משהו בכלל שיודע שיש לך בת?! אני לא חושבת שההורים שלך יודעים! כי לפי מה שליאת סיפרה אתה לא סיפרת את זה לחברים שלך! אתה הוצאת אותה כמישהי שמפקירה את עצמה רק בשביל שלך יישאר הכבוד! אין לך טיפת כבוד לאנשים!" היא צעקה עליו ולא נתנה לו לענות לה.

"תעוף לי מהעיניים עכשיו!" היא צעקה עליו.

"כן, בבקשה ,זה יעשה טוב לכולנו" אמרתי.

"טופז, זה שם מדהים, זה שלחברה הראשונה שנפרדה ממך קראו ככה לא אומר כלום!" אמא שלי אמרה לו כבדרך אגב.

הוא הלך, יותר נכון ברח מהחדר, אבל לפני כן הוא הסתכל על סיגל וניסה כאילו לצלם את הפרצוף שלה ולשמור את זה במוחו, הוא הסתכל על אימי והעביר ישר את המבט אליי.

"גדלת יפה, קיבלת את האמא המושלמת" הוא אמר, ובלי לחכות לתשובה הוא הלך.

"אוקיי, טופז בואי אני צריך לעשות לך בדיקות" הרופא נכנס לחדר ברגע הכי לא מתאים, הוא הסתכל על כולם וראה שמשהו לא בסדר "באתי ברגע לא מתאים?" הוא שאל.

"לא הכל בסדר" אימי אמרה "סיגל ואני נרד לבית קפה, לא נפריע לכם" אימי אמרה וגררה אחריה את סיגל, חברה חדשה.

יום למחרת הרופא חזר עם התוצאות של הבדיקות שלי ושל ז'נה (הזקנה שאיתי בחדר).

"אוקיי, יש לי תוצאות, ז'נה את שומעת?" הוא שאל את ז'נה ,ז'נה הפנתה אליו את מבטה והוא המשיך "ז'נה, המצב שלך משתפר הכל בסדר, עוד קצת ואת משתחררת. טופז, יש לך בעיות של עצבים, את נלחצת נורא מהר, נכנסת לפאניקה, את מתחילה לצרוח ולבכות אחרי שאת נרגעת קצת ומבינה שהצרחות לא יעזרו"

"אני יודעת מה קורה לי! למה זה קורה לי?" עניתי לו בכעס.

"את פשוט נלחצת ונכנסת לפאניקה נורא מהר ואז את פשוט מגיעה למצב של התמוטטות עצבים" הוא אמר כאילו זה מובן מעליו.

"ויש משהו לעשות עם זה?" שאלתי את הרופא.

"כן, תיסעי להודו!" הוא אמר וצחק "לא בצחוק, את פשוט צריכה לעשות כמו שכולם אומרים, לספור עד עשר בלב לפני שאת מתחילה לצרוח, לנשום עמוק ולא למהר להתפרץ ככה, אם את לא תירגעי בזמן את תגיעי למצב של קריסה ותתעלפי כמו שקרה לך לפני כמה ימים" הוא אמר את זה בטון של הטפה.

"אוקיי, תודה" אמרתי בכעס.

"נאור, שכחתי לומר לך, אתה משתחרר מחר" הוא אמר והלך.

נאור יצא מהמיטה שלו והתיישב בכיסא שלידי.

"את תסתדרי לבד בבית חולים?" הוא שאל וצחק.

"לא חושבת... אני משתעממת למוות כשאתה ישן" אמרתי.

"אני הייתי כמה ימים לבד לפני שבאת" הוא אמר "אני בטוח שתסתדרי" הוא אמר וחייך אליי.

"אני מקווה..." אמרתי.

"נאור, חזור למיטה שלך עכשיו! סיפורי אהבה מחוץ למחלקה שלי!" הרופא צעק.

אני ונאור הסמקנו.

"רק אל תהרוג אותי יוסי" נאור אמר לרופא, עכשיו אני יודעת איך קוראים לו.

נאור חזר למיטתו ושיחק עם האצבעות שלו.

הוא הסתכל על השידה שלו, לקח נייר ועט ורשם משהו.

הסתכלתי על החלון בלי מעש ופתאום משהו נתקע לי בראש.

מטוס מנייר, מצחיק שכמותו.

'אז... את באה לפה הרבה?' צחקתי.

רשמתי על הכנף: 'לא... למזלי לאD:'

זה נפל על השידה שלו, אוף לא הצלחתי לפגוע לו בראש.

ראיתי אותו משרבט משהו ושולח לי את המטוס חזרה, תפסתי אותו שניה לפני שהוא פגע לי בראש, שוב.

'גמאני לו ת'אמת... יש לך פלאפון?'

עניתי לו: 'מזל, ככה אני לא אצטרך לבוא לבית חולים כל הזמן, ידיד שלי' צחקתי עליו, על מה שהוא אמר לאמא שלו.

העפתי לו את המטוס חזרה והפעם הצלחתי לפגוע לו בראש.

המטוס נחת לי על השידה.

'לא ידעתי איך לקרוא לך! יש לך פלאפון?'

'כן יש ליD: 0548753173'

שלחתי אליו.

'תודהD:' הוא שלח אליי חזרה.

"אין בעד מה" אמרתי לו, ושלחתי לו את המטוס חזרה כדי שיהיה לו את המספר כי אני זוכרת אותו.

הוא חייך והלך לישון.

גם אני, הייתי נורא עייפה.

"איך זה שכל פעם שאני באה את ישנה?" אמא שלי שאלה אחרי שהעירה אותי משינה של חלומות מוזרים.

"לא יודעת..." עניתי לה.

השעה הייתה שמונה בערב, היא באה ישר מהעבודה אליי.

הרופא הסביר לה מה יש לי והיא עדיין מנסה להבין ממה זה נגרם.

היא סיפרה לי שהיא וסיגל חברות נורא טובות עכשיו.

"חומד, יש לי שאלה," היא אמרה ונשמה עמוק "אם את לא רוצה פשוט תגידי ואני אשכח מזה" היא אמרה כאילו היא הולכת לשאול אותי אם בא לי לעזוב למאדים.

"כן..."

"יש לך בעיה עם זה שמאור יעבור לגור אצלנו?" היא הפילה עליי את זה בלי אזהרה, או שבעצם עם?

"אמא, אני עדיין לא ראיתי אותו, אני רוצה להכיר אותו ואז" אמרתי לה אחרי כמה נשימות עמוקות, מאוד.

"אוקיי, אני מסכימה, אחרי שתשתחררי אני אפגיש ביניכם, אתם תכירו, תדברו ותעני לי אחרי זה" היא אמרה.

"היא משתחררת מחר עם חבר שלה" הרופא נכנס והודיע לנו, רגע חבר שלי?

"נפלא!" אמא שלי אמרה בלי לשים לב לזה שהוא אמר חבר " רגע,ממתי יש לך חבר טופזי?" אמא שלי שאלה אחרי דקה או שתיים.

"זה בדיוק מה שבאתי לשאול את הרופא" עניתי לאימי "אין לי חבר" הבהרתי לה.

"נאור לא חבר שלך?" הרופא שאל.

"לא, אני רק ידיד שלה" נאור אמר ושנינו צחקנו.

"אה... טוב" הרופא אמר והלך.

אמא שלי הלכה הביתה אחרי שעה בערך כי הייתה לה המון עבודה.

"איזה כיף אנחנו משתחררים ביחד! את לא צריכה לסבול ימים שלמים לבד" הוא אמר וחייך חיוך גדול.

"אני לא הייתי אמורה להיות לבד! הייתי אמורה להיות גם עם ז'נה, ועם סטאס לא היה עוזב אתמול אז גם איתו!" אמרתי ושנינו צחקנו.

"טופי!" נופר נכנסה לחדר ונשמעה לחוצה.

"נוף!" איזה כיף שהיא פה! אבל למה היא בלחץ? "הכל בסדר נוף?" שאלתי אותה בחשש.

"לא, אמא שלי לא מרגישה טוב, היא התעלפה והרופא אמר שזה קשור להריון, לילקה התחילה לבכות ואני לא יודעת מה לעשות! תומר לא בבית ואני לא תופסת אותו, אילן ויהונתן עם כל הבלגאן של המעבר דירה , הטלפון שלהם בכלל לא מחובר והם לא עונים לפלאפון, טלי בצבא והיא ממילא לא יכולה לבוא, סתיוי ישנה אצל חברה שלה והיא רק בת שש אני לא רוצה להלחיץ אותה מספיק לי שלילקה בוכה לי פה ואני לא יודעת למה, אבא שלי נכנס עם אמא שלי לחדר ואסור לי להיכנס, אני רק עם לילקה... בבקשה תעזרי לי להרגיע אותה!" היא אמרה הכל במהירות, וקראה ללילקה שתיכנס.

"טופז!!" לילקה ראתה אותי, רצה אליי וקפצה עליי.

"לילקה! חמודה מה קרה? למה את בוכה?" שאלתי אותה.

"כי אח שלי לא מרגיש טוב ובגללו גם אמא ואני רוצה שהם ירגישו טוב! ונופר בלחץ ואני לא יודעת למה..." היא אמרה בעצב.

"אני בסדר לילקה! אני נלחצתי כי בכית" נופר אמרה ונשמעה הרבה יותר רגועה.

"אח שלך ואמא שלך יהיו בסדר, הם רק... זה סתם פשוט כואב להם קצת הראש" אמרתי לה.

"טוב..." היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק דוב.

"אני לא מקבלת חיבוק?" נופר שאלה ועשתה פרצוף עצוב.

לי קפצה מהמיטה, רצה אליה וחיבקה אותה חיבוק דוב.

"נופר, בואי עכשיו יש בעיות, לי תישאר עם טופז" אבא של נופר התפרץ לחדר.

"מה? מה קרה?" נופר שאלה ולא הבינה מה קורה.

"בואי אני אסביר לך בדרך, טופז זה בסדר שלי אצלך?" אבא של נופר שאל אותי.

"כן ברור! נופר תעדכני אותי!" אמרתי והם רצו לאמא של נופר.

"אבא מה קורה?" שמעתי את נופר שואלת את אבא של בחוץ.

"אני לא יודע! אבל אמא לא בסדר" שמעתי אותו עונה לה, תוך כדי שסתמתי ללילקה את האוזניים כאילו כמשחק.

נו איך??

מקווה שנהנתםD:

אני רק רוצה להבהיר, סיגל עדיין לא יודעת שיריב אנס את ליאת [אמא של טופז]!

אממ... המספר פלאפון של טופז, חירבשתי, אל תנסו להתקשר, כי אולי קלעתי למספר של משהו ואני לא בטוחה שקוראים לו טופזXD

תגובות אנשים!