עוד סיפור אחד לפני השינה

טוב תקשיבו,

אני לא במצב הכי טוב...

כואב לי הראש יש לי בחילות, ובכלל אני לא במצברוח טוב... בכלל לא!

אז.. אני על המחשב כל הזמן, אבל פשוט אין לי כוח לעשות כלום, אני מקשיבה למוזיקה שותה מים ובוהה במסך.

אז לא יצא לי ממש להמשיך את הסיפור, אז אני שמה לכם עכשיו את פרק 8, ואני לא יעדכן עוד יומיים, כי אני בפרק 10 ואני צריכה להתקדם...

אז...

אני מצטערת אבל ככה זה יהיה...

תזכורת מהפרק הקודם:

"נופר, בואי עכשיו יש בעיות, לי תישאר עם טופז" אבא של נופר התפרץ לחדר.

"מה? מה קרה?" נופר שאלה ולא הבינה מה קורה.

"בואי אני אסביר לך בדרך, טופז זה בסדר שלי אצלך?" אבא של נופר שאל אותי.

"כן ברור! נופר תעדכני אותי!" אמרתי והם רצו לאמא של נופר.

"אבא מה קורה?" שמעתי את נופר שואלת את אבא של בחוץ.

"אני לא יודע! אבל אמא לא בסדר" שמעתי אותו עונה לה, תוך כדי שסתמתי ללילקה את האוזניים כאילו כמשחק.

פרק 8

לפעמים פשוט בא לי לקום וללכת.

ביום הזה פשוט רציתי להיעלם ולחזור יום למחרת.

זה התחיל גרוע ונגמר עוד יותר גרוע.

לילקה לא הפסיקה לשיר לי שירי ילדים.

נאור ישן, ז'נה גם (כאילו מה יש לי לעשות איתה כשהיא ערה?), הרופא כלחמש דקות נכנס לבדוק אם אני עדיין בחיים ואם לילקה מכוונת לסתום מתישהו.

הרגשתי נורא, פתאום כל הקטע הזה של הבית חולים עטף אותי מכל הכיוונים.

בדידות, ריח של בית מרקחת, רופאים עוברים ושבים, הכל בצבע תורכיז כהה כזה, כולם לבושים פיג'מה מוזרה של הבית חולים, כולם מכושים שמיכה הממותגת בשם הבית חולים.

הכל פשוט חדר לי פנימה עם השירים שלילקה שרה.

איזה קול יש לה! חבל שעם הקול הזה היא שרה דורה.

ועכשיו היא החליפה לשון הכבשון! תסתמי!

"טופז!" היא אמרה בטון מפונק "תשירי איתי!" עכשיו היא כבר נזפה בי. ארר.

היא המשיכה לשיר והסתכלה אליי.

"לילקה.." אמרתי לה בקול של בא-לי-שתעשי-מה-שאני-אומרת-לך "את רוצה אולי שאני אלמד אותך שיר אחר? שיר נורא יפה!" אמרתי לי לאט ובהתלהבות.

"טוב..." היא אמרה ונשמעה קצת מבואסת, בסדר אני סבלתי הרבה, עכשיו היא קצת.

"טוב, לשיר קוראים 'בא לי לאכול אותך' אני אלמד אותך את המילים ואחר כך את הלחן, טוב?"

"יש לו שם מוזר... אבל בסדר" היא ענתה לי.

"יופי, אז זה מתחיל ככה:

לילקה אני אוהבת אותך,

בא לי לאכול אותך,

לילקה את ממש חמודה,

אני רוצה אותך יפה!

זה הבית הראשון, את זוכרת?" שאלתי אותה והיא צחקה מכל הלב.

"אין כזה שיר נכון?" היא שאלה כדי לברר אם מחשבותיה נכונות.

"ברור שאין!" עניתי לה, היא פיהקה, הו תודה לאל! "אני רואה שאת עייפה, את רוצה לישון איתי קצת?" שאלתי אותה בתקווה שהיא תענה בחיוב.

"כן.." היא אמרה בעייפות והתכרבלה בתוכי.

למרות שהייתי נורא עייפה לא יכולתי להירדם, פחדתי נורא לגבי טלי, אמא של נופר.

לילקה נרדמה תוך כמה דקות, לפחות אותה הצלחתי להרגיע.

נתתי ללילקה נשיקה רכה על הלחי והתחלתי לקום מהמיטה.

"את נשארת במיטה עד שעת השחרור שלך, מובן?" הרופא ספק שאל ספק קבע.

"ממתי אתה פה?" שאלתי אותו עם פרצוף של גועל על הפרצוף.

"מעכשיו" הוא ענה לי והתעלם מהפרצוף שלי "את משתחררת מחר, ואת לא תצאי מהמיטה עד אז, עכשיו לכי לישון כבר עשר בלילה! ילדים בגילך אמורים לישון בשעה כזאת!" הוא הטיף לי כאילו הוא אמא שלי או משהו.

"אני אלך לישון מתי שבא לי, חוץ מזה, אני בת 15, אני לא הולכת לישון בעשר!" אמרתי לרופא שלי בכעס.

"אוקיי, אין לי כוח להתווכח איתך, אני לא אבא שלך, רק תלכי לישון בקרוב כי אין לי כוח לבלגאנים!" הוא אמר.

"אני לא אירדם בקרוב" אמרתי בשקט "אבל אל תדאג, אני לא אעשה רעש..."  אמרתי לו.

"למה שלא תירדמי? יש לך בעיות שינה?" הכל אצלו רפואה??

 "לא, אני פשוט דואגת!" אמרתי ואז עלה רעיון במוחי "רגע! אתה יכול לעזור לי במשהו? פליז?!??" שאלתי אותו בקול מתחנף.

"מה קרה?" הוא שאל בטון אין-לי-כוח-לזה.

"חברה שלי, נופר, אמא שלה בהיריון ויש לה בעיות עם ההריון ואני לא יודעת מה קרה, היא בבית חולים הזה, אתה יכול לבדוק לי מה איתה?" שאלתי ולא התייחסתי לעובדה שניסחתי את השאלה כמו ילד בן שלוש.

"אממ... אני לא בטוח, איך קוראים לה?" הוא שאל ואני חייכתי חיוך גדול.

"טלי, טלי סגל" אמרתי.

"אוקיי, אני אברר מה אפשר לעשות ואני אחזור אלייך" הוא אמר.

"תודה!!!!!!!!" אמרתי לו ורציתי לקום לחבק אותו אבל לא יכולתי "הייתי מחבקת אותך, אבל אתה לא מרשה לי לקום" אמרתי לו בתקווה שירשה לי לקום עוד פעם אחת.

"לא נורא, אני אשרוד" הוא אמר וצחקנו.

אחרי שעתיים בערך שהוא לא בא הבנתי שאם אני לא אעשה כלום, אני לא אגלה כלום.

התחלתי לקום מהמיטה בזהירות כדי לא להעיר את לילקה.

"אמרתי לך לא לקום מהמיטה עד שעת השחרור שלך!" הרופא התפרץ לחדר, איך הוא עושה את זה?

"שעתיים לא באת, אני חסרת סבלנות!" אמרתי לו.

"בסדר..." הוא אמר.

"נו... מה גילית?" שאלתי אותו בקוצר רוח.

"אני צריך הוכחה שאת קשורה אליה ואז אני אוכל לומר לך מה שבא לך" או יופי!

"אם אני אתקשר לנופר, הבת שלה, זה יעזור?" שאלתי בתקווה לטוב.

"לא, אני צריך שהיא תבוא לפה וכל מיני, זה יכול להיות סתם מישהו!" הוא אמר.

"למה??" שאלתי "אני בטוחה שזה מספיק!" אמרתי עם פרצוף עצוב, חבל שהוא לא שם לב למבטים!

"תקשיבי, במצב רגיל, זה היה מספיק, אבל זה משהו רציני, זה לא מצב רגיל" הוא אמר ואני נכנסתי ללחץ טוטאלי.

"רגע! איזה סתומה אני" פתאום קלטתי שלילקה פה על המיטה "זאת גם הבת שלה" אמרתי והצבעתי על לילקה.

"תעירי אותה, ככה זאת יכולה להיות כל אחת!" הוא אמר משפט די לא הגיוני, אבל לא משנה.

"לקח לי זמן להרדים אותה..." אמרתי בעצב "טוב לא משנה" אמרתי להתחלתי להעיר אותה.

אחרי דקה או שתיים היא התעוררה, היא אמרה לרופא שהיא הבת של טלי, אחות של נופר, ואחרי זה חזרה לישון, איזה מזל שהיא עייפה!

"אוקיי, התינוק..." הוא התחיל ואז קטע את עצמו "מצטער, עכשיו אני שם לב אבל רשום בתיק שניתן למסור את הפרטים למשפחה בלבד" הוא אמר תוך כדי שהוא הסתכל על התיק של טלי.

"מה?!" שאלתי בכעס "ורק עכשיו אתה נזכר?! אוף!" אמרתי בכעס.

"לילה טוב טופז" הוא אמר ויצא מהחדר.

"בוקר טוב!" שמעתי קול מרוחק "חומד קומי! את משתחררת" או שבעצם הוא לא כל כך רחוק.

"היי אמא" אמרתי לאימי אחרי שפתחתי את עייני לרווחה והתיישבתי במיטה.

"היי חמודה!" אמא שלי אמרה עם חיוך על הפנים "בואי, הולכים לאכול במסעדה, הבאתי לך בגדים, תצאי מהפיג'מה הזאת כבר!" היא אמרה.

"מה הבאת לי?" שאלתי אותה ושמתי לב שהיא לובשת את הגופייה השלישית שקניתי.

"ג'ינס וגופייה" היא אמרה וחייכה.

"אה... אוקיי, ואמא, פעם הבאה, תשאלי אותי לפני שאת לוקחת בגדים שלי, טוב?" אמרתי לה וצחקתי.

"הבאתי לך את הגופייה שלי שאת אוהבת, אם זה מעודד אותך..." היא אמרה וצחקתי, שוב.

התחלתי לקום ופתאום נזכרתי.

"איפה לילקה?!" צרחתי והערתי את ז'נה ונאור.

"ישנים פה!!!!!!!!!!" הפעם, ז'נה צעקה את זה, עם מבטא רוסי כבד.

"אני מצטערת" אמרתי וקמתי מהמיטה במהירות "אמא איפה לילקה??" שאלתי את אימי בלחץ.

"נופר באה לקחת אותה היום בערך בשלוש בבוקר, בדיוק חזרתי מהשירותים כשהיא יצאה מהחדר, היא אמרה שהיא לא רוצה להעיר אותך" נאור ענה לי כאילו שאלתי אותו.

"אה.. טוב תודה" אמרתי חטפתי את הבגדים מהיד של אימי והלכתי להחליף בגדים.

כשחזרתי אמא שלי ונאור דיברו, לא יודעת על מה לא הקשבתי.

לקחתי את הפלאפון שלי והתקשרתי לנופר.

"היי" נופר ענתה קצרות ונשמעה לחוצה.

"היי, הכל בסדר?" שאלתי אותה.

"לא... טוב תקשיבי זה לא לטלפון, את יוצאת מהבית חולים היום נכון?" היא שאלה.

"כן" עניתי לה.

סיכמנו שאני אפגש איתה אחרי שאני אצא מהמסעדה כי אמא שלי לא הסכימה לוותר על זה.

"טוב לילקה התחילה לבכות אני עפה, ביי" היא אמרה.

"ביי" אמרתי והיא ניתקה, לאחר כמה שניות גם אני ניתקתי.

נתתי חיבוק לנאור, הוצאתי את האווירון מהמגירה בשידה שלו ואמרתי "ברגע שאתה יוצא מפה תתקשר אליי".

"סבבה" הוא אמר, לקח את האווירון מידי ועשה כאילו הוא מחבק אותו, צחקנו ואני ואימי הלכנו.

התיישבנו לאכול, היה נורא טעים אבל הייתי נורא לחוצה.

"יאללה לנופר?" אמא שלי שאלה והתניעה את המכונית.

"כן" עניתי לאימי קצרות.

אמא שלי השאירה אותי ליד הבניין של נופר ונסעה.

הדלת של הבניין הייתה סגורה, צלצלתי באינטרקום, נופר ענתה ופתחה לי.

לקחתי את המעלית ועליתי לקומה 4, דלתות המעלית נפתחו ויצאתי ממנה, דפקתי על דלת מספר 24.

"כנסי" שמעתי את נופר צועקת אליי מעבר לדלת.

נכנסתי, עזרתי לה לסדר קצת את הבית, הרדמתי את לילקה ואת סתיוי, שכנעתי את תומר לשחק במחשב ולא להפריע לנו ואחרי כל הארגונים לקחנו בקבוק מיץ ענבים, שתי כוסות ועלינו לחדר שלה.

"תקשיבי, התינוק בסדר גמור, הוא יצא בריא ושלם ואין לו בעיות" היא אמרה ותוך כדי מזגה לשתינו מיץ ענבים "הבעיה היא אצל אמא שלי..." היא אמרה ודמעות החלו לעלות בעיניה.

"מה איתה? נופר את מלחיצה אותי!" צעקתי על נופר בלחץ.

אחרי כמה דקות שהיא לא ענתה לי ורק בכתה הבנתי שזה עניין רציני.

הלכתי אליה וחיבקתי אותה, חיבוק חם ותומך,אמרתי לה שאם זה קשה לה אז שזה לא משנה, נתתי לה את הכוס שלה והתיישבתי לידה.

"היא בסכנת חיים" היא הפילה את זה עליי.

תגובות...