אז כנראה שהדבר הראשון שעולה בקשר לתשעה באב זה חורבן בית המקדש השני, שלא נדבר על כל הסיבות שמסביב. אולי יש ריחוק כל כך גדול מזה משום שזה קרה לפני כל כך הרבה זמן, והכל כך כאן הוא כל כך משמעותי. כל כך הרבה שנים שיוצרות מציאות שונה לחלוטין, ולכן כנראה שאין לנו לזה כל קשר ממשי.
גם בגלל פרשת המרגלים, שחזרו מהסיור בארץ והחליטו שהיא לא מתאימה להתיישבות בה, מה שהתחוור כלא בסדר. אבל אני לא יכולה לתהות אם זה לא אנושי להיות מפוחד, חרד, בעיקר מעצם המחשבה שעתידך מתבסס על אמונה שאולי בעבר הייתה הכל, אבל בכל זאת אמונה.
ובכל זאת אנחנו "העם הנבחר". אני די מפקפקת בזה, כמובן שאין לי שום כוונה לפגוע באמונה רבת שנים, אבל אני לא יכולה שלא לדמות את זה לאמא שאומרת לילד שלה שהוא הכי יפה וחכם ומושלם בעולם. אני חושבת שהיא חושבת את זה באמת, אבל כשכל כך הרבה אמהות אומרות את זה לכל כך הרבה ילדים- יש בזה משהו קצת לא אמין בעיניי. וכאן שוב עובד עיקרון ה"כל כך". כי הרי בכל זאת יש כאן גנבים. קראתי לא מזמן שהחטא הכי נורא הוא הגנבה, משום שכאשר נרצח בן אדם- נגנבת נשמתו, כאשר בוגדים- נגנבת אהבתו של מישהו, וכן הלאה.
ובכל זאת עם ישראל עדיין חי, וכבר עושה לא מעט רושם על העולם, לטובה ולרעה, וכבר הדהים לא מעט וזיעזע לא מעט, אבל בכל זאת קיים, ובכל זאת העבר היותר רחוק שלו הוא התנ"ך, ויש שיגידו שזו אגדת עם מעניינת, ויש אחד חכם במיוחד שאמר לי שהיא כמו שלגיה- שתי אגדות. אבל למען האמת אני לא בטוחה שהוא חכם במיוחד, וגם אף פעם לא האמנתי באנשים מהסוג הזה יותר מדי.
העניין הוא שבשביל להגיע עד לכאן נלקחו בטח הרבה החלטות. גם אם לא היו של אנשים, גם אם היו לא נכונות לחלוטין. לפעמים צריך לעשות את הבחירה הנכונה. ועזבו נכונה, לפעמים צריך לעשות את הבחירה. שזה קשה אפילו יותר, כי בכל בחירה יש משהו שתפסיד או שתרוויח, ובדרך כלל כשבוחרים משהו- חושבים בעיקר על מה שלא תרוויח.
ובשביל לעשות את הבחירה הנכונה צריך לעשות דברים. אני חושבת שעשיתי דברים רק בשביל הבחירה. אני לא מתחרטת על זה משום שהייתה לזה סיבה, הייתי צריכה לבדוק, לדעת מה אני רוצה, למה אני משלה את עצמי. הייתי צריכה את זה בשביל מישהו שלא ראיתי כבר הרבה זמן. וכשהוא יחזור; הוא יידע, הוא יידע כי אני אספר לו, ואם הוא יחליט שזה בסדר הוא גם יידע שאני איתו לא רק בגלל הבחירה, אלא בגלל הבחירה הנכונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
