"אתה בורח, אתה בורח
בורח רק שלא יראו אותך נשבר"
(אורח מיותר/ הראל מויאל)
אחד השירים היפים שנכתבו..
"אתה שוקע בדמיון במציאות על גבול השיגעון
ומחפש, את האמת בתוך השקר
אתה פורח ונסגר שוכח ונזכר
אתה בודד בעולמך המיוסר"
למה עד שאני כבר שוחכת או לפחות חושבת ששחכתי ואני מתחילה לפרוח, להרגיש טוב, לשמוח
למה הוא חייב לבוא ולהרוס את כל מה שלקח לי כ"כ הרבה זמן לבנות אותו?
באיזו זכות?
נמאס לי.
למה הוא אומר לי שהוא מת עלי ולמה הוא מחבק ומנשק אותי אם יש לו חברה?
ולמה אחרי שהוא עושה את כל זה הוא מספר לי כמה הוא אוהב את חברה שלו וכמה טוב לו איתה!?
למה אני לא מעיזה להגיד לו שיפסיק? למה זה כ"כ קשה לי?
-למה אני שואלת כ"כ הרבה שאלות? :/-
"אני למעלה עכשיו, הפסקתי ליפול
תעלם, תתרחק, תפסיק כבר לשאול"
אני קצת מאושרת עכשיו, קצת
או אולי רק מנסה להיות.
אני מספיקה לבכות וליפול.
מצד אחד אני לא רוצה שהוא יעלם. מצד שני ככה יותר קשה לשכוח.
לא יודעת.
אני מבולבלת.
ועכשיו יותר מתמיד אני צריכה עצה.
תודה לכולם והמשך יום נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
