אני מתחילה הכל מחדש.(:
אז, נעים להכיר, דירה להשכיר; דני, בת חמש עשרה וחצי, הרצליה.<:
הבלוג הזה, כמו שבטח כבר הסקתם מהתיאור, הוא בלוג המלצות על מוזיקה. להקות, אלבומים, שירים, אמנים, להלה. אני אתחיל בהמלצות על שירים, אלבומים ואמנים שאני אוהבת, ובהמשך תוכלו לבקש המלצות- פשוט תכתבו את שם האמן והשיר או האלבום ואני אשתדל להמליץ כמה שיותר.
טוב, הגיע הזמן להמלצה ראשונה!D:
אני אתחיל בלהקה שהשפיעה עליי מאוד. כן, הם חרושים ונגמלתי מהם, והרוק העיקרי שאני שומעת עכשיו הוא רוק קלאסי- אבל המוזיקה שלהם כן טובה, תגידו מה שאתם רוצים.
אני מדברת על My Chemical Roamance. הניחו את העכבר על התמונה כדי לראות את פירוט החברים בה.

אוי, אוי, אוי, MCR. אלה היו ימים טובים.
לא, הם לא להקת הרוק הראשונה שלי. למען האמת, להקת הרוק הראשונה ששמעתי איי פעם הייתה אוואנסנס (Evanescence), אבל מכר השפיעו עליי הרבה יותר. לא, הם לא הצילו את החיים שלי. הם עשו לי טוב מהסיבה הפשוטה והכי בסיסית שקיימת; הם עשו מוזיקה שנעמה לי לאוזניים. ואם לומר את האמת, הם לא נשמעו כמו אף להקת רוק ממוצעת אחרת, תגידו מה שתרצו. ג'רארד כותב ליריקה מצויינת, בין אם בציניות ואירוניה (Dead!, למשל), על גבול הטירוף המוחלט (בדומה לI Never Told you what I do for Living), או מילים יפות ונוגעות (Sleep). ריי טורו, הגיטריסט המוביל, הוא גם גאון מוזיקלי ברמות שלא ייאמנו, שילוב של כישרון מדהים וכושר המצאה נהדר. מה שטוב בהם, הם נורא פתוחים להשפעות מסגנונות מוזיקה אחרים. אין להם שני שירים שנשמעים אותו הדבר, ובכל זאת, כמעט כל שיר שלהם הצלחתי לאהוב. למרות שאת The Ghost of you לא אהבתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ברבות הימים הוא הפך לאחד השירים הטובים שלהם בעיניי. ב-Mama הם לקחו את הסגנון שלהם לכיוון אחר לגמרי- מה שעשה את השיר הזה לשיר הכי טוב שלהם, נקודה.
טוב, לא אלאה את אלו שלא מכירים. ושונאי MCR, הרי לכם- הנקודות הרעות אצלם.
הקול של ג'רארד... משום-מה בהופעות חיות הייחודיות של הקול שלו נעלמת. לי עצמי זה לא מפריע. אני שומעת מוזיקה בשביל הלהקה, ואם אני אוהבת אותה באמת אני לא מתעניינת בחברים בה אלא במוזיקה שהם עושים, ולכן לא מזיז לי במיוחד ללכת להופעות. אבל עדיין; זה נשמע כאילו ערכו את הקול שלו. חוצמזה שהם דיי רודפי פרסום, את זה אי-אפשר להכחיש, ורובם מתנהגים נורא למעריצים, מה שדיי מרגיז. מייקי אדיש מדיי, ריי שם בשביל המוזיקה נטו, ג'רארד דיי סנוב, בוב נחבא אל הכלים. פראנק הוא היחיד שמתנהג אליהם יפה, פחות או יותר.
שורה תחתונה? תשמעו, כדאי לכם. אבל לדעת מראש שהשירים שלהם לא נועדו לחרישה. זתומרת, כשחורשים עליהם כבר בהחלט נמאס ובאופן כללי ממצים את הלהקה הזו מהר. עדיין, יש ללהקה הזו מיליוני מעריצים בכל חור אפשרי, וזה, כנראה, לא סתם.