אני אפילו לא יודעת איך לתאר את מה שאני מרגישה..
פשוט החלטתי לפתוח את המחשב ולנסות להסביר במילים אבל לא נראהלי שגם זה יצליח.
כאילו יש בתוכי חור ענקי, עצום שמקשה לי על הנשימה..
פתאום נפלה עליי מין באסה מוזרה שכזו, כאילו כל התקופה האחרונה נפלה עליי בבום.
אין לי כוח לכלום. לאף אחד, לשום דבר. אנלא באמת יודעת מה עובר עליי, אני רק יודעת שמרגיש לי כלכך רע פתאום.
כשבא לבד אז יש מלא אנשים, וכשפתאום אתה צריך אותם..אין אף אחד.
זה בטח נראה ההפך לגמרי, אבל זאת ההרגשה שחשובה. הריי מה אכפת לי בכלל מה אתם חושבים..
לא אכפת וגם לא יהיה.
פשוט נשבר הזין. ואין אפילו מושג ממה.
גיל ההתבגרות? לאדעת..אולי בגלל זה קוראים לו גם גיל הטיפשעשרה?
יש מצב.
הדבר היחידי שאני באמת יודעת עכשיו זה שנמאס לי מכולכם, אין לי כוח לטובות של אף אחד ממכם.
כל אדם לעצמו וזהו מסתבר. אז אם ככה זה, אז סבבה..רק חבל שלא הודיעו לי קודם אה? הייתי מכינה את עצמי מראש.
לא צריכה חבר, לא צריכה חברים, לא צריכה אף אחד.
רק אני פה וזה מספיק לי.
אני כאילו כל הזמן חיה בעבר, כמה שבאלי את פעם, ואת איך שהייתי פעם, ואת איך שהוא היה פעם, והן היו פעם, והיא הייתה פעם, ואיך שהיה כיף פעם,
וכולנו היינו קרובים אז, פעם.
אני יודעת שאני טיפשה כי בתכלס גיל 17..מה אני מתלוננת כלכך הרבה? פשוט לחיות ולהנות לא? הלוואי.
זה לא שרע לי, אבל גם לא טוב.
באלי ללכת לישון ולקום בקיץ, כמו דובים.
אני בכלל לא מרגישה חשובה, מרגישה כאילו זה בכלל לא משנה אם אני פה או לא, אף אחד לא באמת ישים לב.
אולי אחרי כמה שבועות שאני אעלם, מישהו פתאום יזכר וישאל איפה הילדה עם השיער הארוך או משהו..
אין לי כוח לכלום.
באמת שאני משתדלת, אני עוצרת את עצמי כלכך הרבה פעמים, באמת שאני לא מעירה. אבל אין לי זין לזה יותר. שיזדיינו כולם וזהו.
ובאמת שקשה לי להפתח ככה מהר, אבל הצלחתי, אולי לא לגמרי אבל הרבה יותר ממה שהייתי מסוגלת פעם, ואני מקבלת בחזרה יריקה לפנים..
אז מזה שווה בכלל? עדיף לבד וזהו.
אףאחד לא שווה את הדמעות שלי, לא הוא, ולא הם ולא אף אחד.
ובשביל מה בכלל צריך הורים? באמת שכל הקטע הזה שמישהו יושב לי על הווריד מיותר. אני באמת לא צריכה את זה, אני יכולה להסתדר לבד, תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
