Until it’s gone

זה כבר הפך לחודש לפני.

אני חודש לפני גיוס, במשקל 61.4, משקל מביש ואני מרגישה פתאטית, שמנה, מגעילה.. מה אני לא מרגישה?

ועכשיו זה כבר ברור לי.. מעולם זה לא היה לי ברור יותר שאין יותר וויתורים. אין יותר להרים ידיים... יש גבול לאיזה מצב בנאדם מסוגל להגיע, לא משנה מה קורה בדרך וכמה פיתויים יש. אין לי ברירה אלא לעשות על ההליכון כי אין שום חדר כושר שאני יכולה ללכת אליו.. או שאני יכולה לקנות די וי די עם אירובי.. אבל יש לי הליכון ואני הולכת להשתמש בו בחודש הזה..

הרבה מאוד פעמים.

אני רוצה להוריד 8 קילו שלמים בחודש הזה. אני יודעת שאני יכולה. יש לי את כל האמצעים לעשות את זה, אני באמת יודעת שאני יכולה.

כמה כללים קטנים שיכניסו אותי לגבולות :

1. כושר יתבצע 4 פעמים בשבוע. אם ויוצא לי לא לעשות יום אחד, ביום שאחריו חייב להתבצע כושר.

2. לא אוכלים שום נשנוש אחרי 19:30.

3. להשתדל לשתות כמה שיותר מים ביום.

4. אין שום נשנושים בין ארוחות.

5. אם אני מרגישה שאני צריכה הרגעת דחף לאוכל, לשתות תה.

6. לאכול רק כשאני רעבה ולא לפי שעה של מתי אני אמורה לאכול.

(היום זה עבד לי נפלא, כלומר לא אכלתי לפי השעה אלא לפי רעב, ויצא שאכלתי במסעדה ארוחה גדולה עם שניצלים, פירה וחסה, אבל זה בעצם כיסה לי את כל היום כי עוד מעט שבע ואני לא אוכלת אחרי שבע וחצי).

בהצלחה לכן. בהצלחה לי.

ממש ממש ממש לא אכפת לך מה כתוב כאן אצלי, זה לא משנה לך, כי מה אכפת לך בכלל מי אני ומה אני?

מה עובר עליי בחיים האלו... אז למה נכנסת? כדיי שאגיב אצלך, נכון?

הרי גם אם אני אכתוב כאן שאני סובלת, שנמאס לי כבר מהדיאטה הזאת, מהמרדף שלא נגמר אחרי רזון, ומילא הייתי רואה תוצאות אבל אני לא רואה, אני מיואשת ומתוסכלת ובמיוחד - שמנה, זה לא ממש ישנה לך. העיקר שתופיע תגובה אצלך בבלוג. העיקר שיקראו אצלך.

כי באמת שלאף אחד לא אכפת ממני. אפילו לא אני. לא ההורים שלי ולא חברות שלי ולא חבר שלי.. לא אחיות שלי.. לאף אחד לא באמת אכפת שאני יושבת פה וטוחנת שוקולדים, בולמוס מתמשך וכואב שכל מה שבא לי לעשות זה להקיא אותו החוצה, אני והשומנים המדלדלים שלי יושבים ברפיון איברים מול המחשב ובוכים.. בוכים..

הבנאדם היחיד שיכולתי לדבר איתו על הסבל שלי ועל ההפרעת אכילה - כבר נמאס לה. מפנה לי את גבה הקר.

אז אני מתגייסת עוד מעט ואני אמורה להיות מוכנה לזה, ואני לא מרגישה מוכנה לזה בגרוש, כשאמא מבקשת ממני לנקות קצת את האמבטיה אני עושה פרצוף למרות שהיא חולה, כמה מפונקת אפשר להיות? וכשחברה שלי מתחילה לזמזם אני יכולה להתחיל להרביץ לה, בגלל כשאני הייתי קטנה אבא שלי חיקה אותי כל פעם שהתחלתי לשיר.

אני פאקינג דפוקה בראש. אני לא ראויה לעולם הזה... באמת שאני לא ראויה. אני יצור תוקפני ועצבני

אני רעה ואכזרית

ואני לא מבינה למה יש לי חברות..

טוב, הן לא חברות שלי אלא של המסכה שלי.. הדמות שאני מנסה כל כך להציג ולשמר ומי מכיר אותי אם אפילו אני לא מכירה את עצמי

אני רוצה להיות בנאדם טוב ואני מאמינה שאני אהיה... נמאס לי כבר מהעצבים האלו.. מהדיאטה הזאת שלא מראה שום תוצאות.. כלום..

היום עשיתי טיול אופניים עם חברה, משהו בערך של... 9 קילומטרים הלוך חזור.. אולי פחות.

חבל שזה הלך לפח אחרי שטחנתי כמו בהמה קטנה במשך חמישה ימים בלי הפסקה.. הכל בגלל יום הולדת של חברה שלי! שונאת ימי הולדת בגלל האוכל...

אני משתגעת, אני לא מבינה למה, פעם לא הייתי מוותרת ככה בקלות.... מחר יש לי עבודה באחד, ושיעור אירובי אחרי זה. יום מלא..

אז אני מתחילה שוב, הטיול אופניים העלה אותי למסלול הנכון (: אני לא מוותרת... דיי יש לי אשכרה חודש וחצי, חודש וחצי זה הכל!! אפשר להוריד הרבה בחודש וחצי - אם שומרים וקורעים את התחת.

בבוקר - אקטיביה עם קצת גרנולה.

צהריים - עוף/שניצל/טונה+אנרג'י בר

ערב - חביתה/טונה.

מחר לפני האירובי - כפיפות בטן!