מהיום הראשון שלי שם, אני רק מחכה לכתוב את הפוסט הזה.
היו לי בראש כל כך הרבה משפטיי התחלה מעולים... ובסופו של דבר אני מתחילה במשפט הזה.
"אין דבר כזה לא יכולה, יש דבר כזה לא רוצה" צעקה המפקדת על אחת הבנות שאמרה שהיא לא מסוגלת להישאר יותר במצב שתיים.
"תרימו את הברכיים!" היא צרחה כל הזמן. ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. הברכיים למעלה! איך יכול להיות שבמצב שתיים הברכיים יהיו למטה?! שנייה אחרי זה התרוממתי מהמצב הזה בשביל לנער את האבנים שנקבעו בידיים, וקלטתי את התמונה הבאה-
כולם סביבי [בלי יוצא מן הכלל! כולל הבנים!] היו ב... "חצי מצב שתיים", בואו נקרא לזה ככה. כלומר? במקום להחזיק את הגוף עם הידיים [כמו שאני עשיתי, מן הסתם], הם החזיקו את עצמם עם הברכיים. [אה, אז לזה התכוונת כשצרחת עלינו "ברכיים למעלה", המפקדת!]
עד אותו רגע גם לא הבנתי למה אחת הבנות כל הזמן אומרת לי "לילי, איזה כוח רצון יש לך... את ממש חזקה... איך את מצליחה להחזיק את עצמך ככה?" כי מהצד של העין שלי היה נדמה לי שגם היא עושה שכיבות סמיכה ממש כמוני!
אחר כך היא התחילה לצעוק משפטים...
אחרי שהיא צעקה מילה, צעקנו אותה גם אנחנו [מה זה צעקנו?! צרחנו!! הוצאנו את הגרון על זה! רק שלא תחשוב שאנחנו שקטים מדי ונצטרך לעשות את זה שוב!] ובזמן שצעקנו את המילה, ירדנו גם לשכיבת סמיכה.
המוח לא מתפקד תחת לחץ כזה וכוח פיזי, בגלל זה... כשהיא צעקה:
קשה... יש... רק... בלחם...
כולם פתאום נשמו. כי היה נדמה שזה הסוף!
וגם... [וגם?!] אותו... [אותו...] אוכלים... [אוכלים!!!]
אחרי זה, זה היה הסוף. כמובן, לא סוף הערב, רק סוף האונש שריצינו (:
ואיך הצלחתי להחזיק את עצמי?...
רק בגלל המפקדת:
בשלב מסויים כולם התחילו להתפרק. לבכות, לבקש רחמים, להתווכח.
אבל היא לא וויתרה לנו.
"אין דבר כזה לא יכולה! יש דבר כזה לא רוצה!"
"קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים!"
"תפיקו מהמאמץ הזה הנאה! סיפוק! כוח!" באיזו קלות הייתי מסוגלת להפוך את המשפט הזה למשהו רע, אבל מסתבר שלא עשיתי את זה.
"רעל!" היא אמרה שאנחנו צריכים להיות מורעלים, אחרת לא נצליח. הרעל הוא המטרה- עלינו לראות רק אותה בעיניים. ולמרבה הפלא, גם המשפט הזה לא הוצא מהקשרו.
"קבוצה שלוש! אני רוצה לשמוע אתכם צועקים!" גרון כבר לא היה לנו, ועדיין מצאנו את עצמנו צועקים בכל הכוח רק בשבילה.
"לא לוותר!"
"לא קשה לכם! זה הכל רק בראש!" היא כל כך צדקה...
ובזמן שהתחילו כבר לרדת לי דמעות בעיניים מהמאמץ והרעל שהיא החדירה בנו, הבחורה לידי שאלה איך אני מסוגלת...
ואני רק עניתי לה "את לא צריכה לעשות כלום. רק להקשיב למפקדת. היא צודקת בכל מילה שהיא מוציאה מהפה".
המפקדת שלי עשתה לי את המסע הזה לטוב יותר, מהנה יותר, בונה יותר, קל יותר, כיף יותר, מרצה יותר, מספק יותר, מושך יותר.
באותו הלילה התקשרתי לאמא שלי, והודעתי לה את הדברים הבאים:
אמא, אני רוצה שתקבעי לי תור לדיאטנית! אני צריכה לעלות במשקל...
ואני רוצה לחזור לכושר!
ובצבא? אני רוצה להתקבל לקרבי! אמא מצידה רק ענתה לי "ברוך השם!" היא בטוחה, בטוחה, בטוחה שעכשיו זה יחשל אותי ויהפוך אותי לחזקה יותר!
אני נשבעת, שלכל התובנות האלה הגעתי אחרי השכיבות סמיכה.
טוב, וגם אחרי שהמפקדת אמרה לי "לילי, שיהיה לך המון בהצלחה! יש לך פוטנציאל, והאמת את אפילו לא צריכה אותי בשביל להצליח לעבור את זה". זו הייתה אחת המחמאות הכי מדהימות שקיבלתי בחיים. אני חזקה לעבור את זה גם לבד.
אני לא בטוחה שמישהו אי פעם אמר שאני חזקה לעבור משהו לבד...
אז בסדר! ביום למחרת התעלפתי לה באמצע אימון! אבל זו לא אשמתי... לפחות ככה חבר אמר לי.
"את לא יכולה לשלוט על הגוף שלך!" אבל אחרי פעמיים של התעלפויות [פעם במגרש ופעם במרפאה, בלי ששמתי לב בכלל], התחלתי לבכות על כמה שאני קטנה וחלשה ושברירית... כמה שאני כל אותם דברים שאני תמיד אומרת על עצמי כתירוץ לעובדה שאין לי עמוד שידרה.
אז רצו לאשפז אותי ורצו שאני אשאר לשכב ורצו שאני אשתה מים... ולא אצא יותר, גם לא לסיור הליילי!
אבל אמרתי לעצמי, באופן שהכי לא מתאים לי בעולם, שמחר יהיה יותר טוב. מחר אני אהיה הטובה מכולם. החזקה מכולם. מחר הגוף שלי לא יוותר, כי אני אכריח אותו. מחר... אני אכריח את עצמי.
באופן טבעי, הייתי אמורה לפרוש ולהגיד לעצמי "יופי לילי, ידעתי שאת חסרת תועלת! כלום את לא מצליחה חוץ מלהרעיב את עצמך!" אבל האמת? יצאתי מזה עוד יותר מחוזקת. לא וויתרתי, ועל עצם העניין הקטן והפעוט הזה- אני כל כך גאה בעצמי.
ביום למחרת אכן הייתי נהדרת (:
ב4 לפנות בוקר כבר היינו בחוץ, רצים בשטח חשוך ללא אורות פרט לכוכבים. ורצתי... גם כשהתחלתי לא להרגיש טוב- רצתי. גם כשהתחיל לי הכאב ראש- רצתי. גם כשהייתי נורא צמאה- רצתי. גם כשלא יכולתי לנשום יותר- רצתי.
היה משהו מאוד משחרר בריצה הזאת.
וגם משהו מחייב! - ברגע שרצנו בשניי תורים, אסור היה לאף אחד לעצור. כי ברגע שהוא עצר, זה כאילו שהוא עצר את עצמו ועוד 50 איש שרצו אחריו.
אז לא עצרתי, אלא כשהיה מותר.
וכשלא היו לי כוחות יותר להזיז את עצמי קדימה, הוא אמר "קדימה, רוצי!" ואני עניתי שאני לא מסוגלת יותר...
"את רוצה להיות בקרבי? רוצי!" אז מסתבר שכן הייתי מסוגלת... (:
רצתי כמו גדולה (:
אחר כך גם יצא לי לירות. היה נחמד, בעיקר כי ציינו שאני רוצחת מלידה ושהפוטנציאל שלי גדול, אני רק צריכה ללמוד. אמרו לי שבפעם הבאה שאני אחזיק רובה, אני אצליח אפילו יותר, כי אני כבר אדע איך זה ולא אהיה בהלם... (:
[עשרה מתוך עשרה כדורים פגעו בשטח הצהוב. הו, כמה שמחה הייתי, זה לא ייאמן :]
-
ובכן, יצא שכתבתי בסוף רק חצי ממה שהיה לי בראש [ועדיין- יצא המון!]
ווירתי על השטויות המצחיקות שעשיתי שם, וגם על הרוע שספגתי מהאנשים.
אבל אני מוכרחה לציין בחורה אחת, קטנה ומקסימה, שבלעדיה בטח אפילו לא הייתי מגיעה ל"לרצות לעלות במשקל" [פאק, מי היה מאמין עליי?].
תודה, קטנה. אני אוהבת אותך הכי הכי.
היא הראשונה שגרמה לי בכלל להסתכל לכיוון הזה החוצה מהמחלה.
ואני מניחה שהסוד עכשיו הוא למצוא תחליף למחלה. לאובססיה. לרצון. לשאיפת הכוחות. אז...
היי, קוראים לי לילי,
ואני רוצה להיות מפקדת בטירונות קרבית.
סליחה, אני אהיה מפקדת בטירונות קרבית.
עד כאן, עם חיוך גדול על הפרצוף,
שלכן,
לילי (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
