פתאום זה מלחיץ. פתאום המחשבה על כך שאני הולכת להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו, במשך 24 שעות ביממה, מתחילה להכאיב לי.
אני כל כך רוצה להשתחרר מזה, אבל לא מצליחה.
נכון, המטרה לפניי, אבל מסתבר שהיצור שחי אצלי בראש עוד לא מת, רק נרדם. ועכשיו, כשהוא מתעורר, הוא מתחיל שוב לדבר, לצעוק עליי, להעניש אותי...
עד חמש לא אכלתי כלום [וזה לא שהתעוררתי בשתיים]. בתשע כבר הייתי על הרגליים, עשיתי את כל מה שהייתי צריכה. וכן, גם הייתי רעבה... אבל משהו בראש אמר לי לסתום את הפה.
ונכנעתי.
מסתבר שאני עדיין מוצאת בזה נחמה...
אני רבה עם כל העולם ואז מפסיקה לאכול, כי זה מה שעושה לי טוב.
כמה מטופש. כמה חלש מצידי.
יש מחשבה שעוברת לי בראש בכל פעם שאני חושבת שאולי אני לא אצליח.
למשל אתמול, אבא שלי נורא הוריד לי את הביטחון בנוגע למה שאני רוצה לעשות בצבא.
"בשביל מה את צריכה את זה בכלל..? את בעצמך לא יודעת" ואני יודעת, אני פשוט לא חושבת שהוא מהאנשים שאני יכולה לחלוק איתם את המחשבות שלי.
אז אחרי שעליתי לחדר, ישר חשבתי- לא נורא, לילי. מקסימום לא תצליחי! תמיד תוכלי לחזור להרעיב את עצמך!
אני מודה שזה חסר לי... עד כאב.
והמחשבה על כך שיום אחד אני עוד עלולה לחזור לנוחות הזו שהייתה לי, מרגיעה אותי.
כי זה לחזור למה שאני מכירה הכי טוב. למה שאני עושה הכי טוב. זה לחזור לעצמי, במובן מסוים.
אולי אני מדברת שטויות. אבל אני יודעת שאם או כאשר אני אכשל, זה יחכה לי.
אני לא אלך לבכות על כתפה של "חברה" שהתגשמו תפילותיה בכישלוני.
אני לא אכתוב לכם על כמה מר גורלי, ועל הכאב שאני חשה בו, כי לא תבינו דבר.
אני לא אחפש רחמים אצל האישה שקראה לעצמה אמא שלי, כי גם היא לא תבין. כי היא כבר עכשיו לא מבינה.
אני כן אפסיק לאכול. אני כן אעלה מן הדפים הישנים את כל המחשבות האובדניות שהתרוצצו לי בראש בתקופה ההיא. אעלה אותן על פני השטח ואנצור אותן אצלי, אשמור עליהן חזק.
כי אחרי שאני אפול ככה, אני יודעת שאני כבר לא אקום.
זה ריקושט של געגועים לדבר שהרס אותי מלכתחילה.
זה הולך להיות היום השלישי שבו אני רצה.
שני קילומטרים. אני בדרך הנכונה.
ממחר נתחיל עם המסורת הזאת בבקרים.
ומהשבוע הבא, אני רוצה להתחיל לרוץ יותר. לסיים את הסיבוב בפחות זמן. להתעלות על עצמי.
[אני מצטערת שאני לא מגיבה הרבה. קצת קשה לי עם זה כרגע...]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
