נמאס לי לראות את הפוסט המדכא ההוא בכל פעם שאני נכנסת לבלוג.
אז אני מעדכנת. אך ורק בגלל זה.
זה, כמובן, לא אומר שהפוסט הזה יהיה טוב יותר. אבל הוא בהחלט הולך להיות נקי מנוסטלגיה מחורבנת.
עומדת על אותו משקל.
מאחלת לעליה, אבל לא מוכנה לעשות שום דבר בשביל שתתגשם. אני מפחדת לעשות משהו.
אני בחרדה מתמדת שיום אחד אני פשוט לא אפסיק לעלות. אני אתפח ואתפח... ולא יהיה לי גבול יותר.
[מחר שקילה, אגב. אולי בגלל זה אני כל כך עצבנית בנוגע לנושא הזה].
מאוכזבת מעצמי, מהסובבים אותי, מהחברים "הכי טובים".
אני בדיכאון, ואני שונאת את ההרגשה הזו. שכחתי כמה היא צורמת.
זו מועקה כזו שיושבת לי בגרון, זה חשק תמידי לסיגריה, אלו נדודי שינה מתסכלים, זה הצורך לבכות.
אני מפחדת שאם אני אתן לעצמי להתפרק עכשיו קצת- אני לא אצליח להפסיק אחר כך.
אני אבכה כל היום וכל הלילה, עד שלא יהיו לי דמעות יותר. וזה לא יגיד שהצורך נעלם.
אין לי כוח יותר לשחק. להראות שהכול בסדר כל הזמן, כשבעצם שום דבר לא בסדר.
אין לי כוח לנסות ולשמר קשרים שבמילא לא מועילים לי בגרוש.
אין לי כוח לנסות לעודד אותה, כשאני זו שרוצה למות. נמאס לי להיות זו שמקשיבה תמיד.
אני כל כך רוצה לבכות... אף אחד לא מסוגלת לתאר עד כמה.
ולמה זה לא יוצא ? גם כשאני כל כך מנסה. לעזאזל.
-
עריכה 29.09.2007 (12:22)
אני אוכלת כל הזמן, ועדיין יש לי נשירה עצבנית.
זה מזכיר לי את התקופה ההיא כשהשיער שלי היה כל כך נושר עד שהייתה לנו סתימה בביוב.
האמבטיה הייתה מתמלאת באלפי שיערות שלי בכל פעם שהייתי עושה מקלחת קצרה!
והמשקל שלי, מסתבר לא כל כך זז (מאה גרם זה לא נחשב. נכון...?)
וחוץ מזה? פתחתי טבעת חדשה, כי בקודמת הבחורה כבר לא כותבת ואי אפשר ממש להכנס לתוכה.
אז לכל מי שמנסה להחלים מהפרעות אכילה. זה המקום.
נראה לי שאני צריכה יותר אנשים בחיים שלי שיגידו לי "קילו? זה לא נורא! לא רואים את זה על הגוף בכלל!"
במקום "קילו? לא נורא! את תרדי אותו יותר מהר ממה שאת חושבת!"
יאללה ביי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
