10/2007
ימיי ראשית הקור.
חמש לפנות בוקר, ואני כבר נועלת נעליים בעל כורחי, מתכננת טיול של חצי שעה עם הכלבה.
ובכן, נשמע כמו עוד יום ארוך ומדכא שעומד בפתח, ורק מחכה שאגלה אותו.
אבל מסתבר שלא, זה לא עוד יום כזה. אני נרגשת לקראת הערב, והבוקר- לא היה יכול להיות מושלם יותר בשום אופן שהוא!
יצאתי מהבית אל הרחוב ונכנסתי לתוך ענן ממש!
ריח חזק של אספלט רטוב עמד באוויר וקירר אותי. וערפל נעים עטף את גופי מכל כיוון. שדה הראייה התקצר בחצי (מה גם שיש לי ראייה איומה ואני עיוורת צבעים!), אבל זה לא מנע ממני להמשיך ללכת על האדמה הלחה.
אלוהים, כמה אני אוהבת גשם. כמה אני אוהבת את הגשם הזה!
ולא יכולתי לבקש יותר מזה.
הזריחה הייתה נהדרת. הזכירה לי למה אני תמיד מעידה על עצמי שאני חיית בוקר.
זה הטוהר לשמו! לא יעזור כלום, אין דבר הטהור יותר מזריחה של חמש בבוקר, משמש שעולה ליום חדש!
שמיים חיוורים נגלים, הרים בצבעי תכלת חולה, ומתוכם שמש שנראית כאילו עוד לא ספגה את מהלומות היום ולכן נותרת גם היא חיוורת, מתערבבת עם הצבעים הבהירים של האופק.
אלוהים, כמה אני אוהבת זריחות. כמה אני מאוהבת בזריחה הזו!
הבוקר הזה לא היה יכול להיות מושלם יותר.
השעה האהובה עליי ביום, על הכלבה האהובה עליי, עם הקפה הכי טוב שהכנתי בחיים, עטופה בריח של גשם וערפל מתוק, לוקחת נגיסה מהשוקולד שאני הכי אוהבת ושומעת מנגינה בעוצמה עדינה של החלונות הגבוהים "אינך יכולה". מושלם!
 
שמתי לב (והרשומה הזו תהיה הוכחה נהדרת) איך אני מתמללת הכול.
איך אני מנסה בכוח ללכוד את הרגעים המושלמים בחיים שלי בתוך צנצנות שקופות כמו מילים.
לא משנה מה אני רואה או לאן אני הולכת, כשאני נתקלת במשהו מהסוג הזה (כן, כמו זריחה, כמו גשם ראשון, כמו ילדה קטנה שמשחקת לבד, כמו שני גוריי כלבים שרצים בבוץ, כמו גבר יפה שיושב על ספסל ומעשן), אני מוכרחה להפוך את זה בראשי למילים יפות, לתיאורים מטפוריים, לקישוטים עדינים שלימים ייחרטו בוודאי בזיכרוני.
באופן תמידי מקונן בי הפחד שמא יום אחד אני עלולה לאבד את כל הזיכרונות האלה, ואז לא יישר לי כלום. מתוך חרדה או מתוך הרצון להחיות אותם רגעים שלעולם לא ישובו, אני מתהלכת לכל מקום כשבתיקי פנקס ועט, לכל מקרה הצורך.
אני זוכרת שקראתי דברים שלי מגיל 14, התפלאתי על השפה המליצית. הכתבים שלי נשמעו כמו של ילדה קטנה שלא מבינה על מה היא כותבת, מרוב שהמילים גבוהות לה מדי.
אבל אז נזכרתי, כשהייתי בגיל הזה עוצר המילים שלי היה פחות בהרבה ממה שהוא היום, והייתי נאבקת בעצמי למצוא את המילים המדויקות, התיאורים המושלמים, לתופעות שהיו עיניי קולטות ביומיום. הייתי מסוגלת לשבת שעות, נעולה בחדרי, עד שהייתי מוצאת את המילה המתאימה לתאר את הרגשתי.
כל כך ניסיתי להפיח רוח חיים בכתבים שלי, שלפעמים היה נדמה לי שהדמויות שלי חיות, והאגדות באמת התגשמו.
אלו הכוחות שלי. הם טמונים במילים עליהן אני כל כך משתדלת לשמור. במילים שאני אוספת כל שנות חיי הדלות. הכישרון שלי הוא הרצון והצורך לכתוב ללא הפסק. לכתוב עד שידי מרפה כשהמוח עוד רץ, לכתוב עד שהנפש מתרוקנת מהכול, לכתוב עד שהכאב פוחת, עד שהתער רופף והצער עם הצורך נעלם.
הכוח שלי הוא להביא את התיאור לדיוק מושלם, גם אם רק לשנייה אחת, בה הקסם מסרב לפוג.
שיהיה לכולנו בוקר טוב.
היום- אני מאוהבת.
עריכה 02.10.07 (08:45)
החלה כתיבת ספרי הראשון, וזאת בזכות הקטנה הזו שביקשה הקדשה.
תאחלו לי הצלחה וכוחות להתמיד! אני רוצה להצליח הפעם.
ההשראה חוגגת בתוך ראשי, וזאת גם בזכות האישה שהתאהבתי בה מחדש אחרי ההופעה הנהדרת שנתנה אתמול בערב.
שעתיים של יופי לשמו. שעתיים שבהם לא הפסקתי לחייך, לצחוק, לשיר, להתגעגע לחום שלה. לקפוץ מהתרגשות טהורה שלא אוכל לתאר במילים.
כן, העובדה שאני לא מצליחה ללכוד את מה שעברתי אתמול במילים הנתונות לרשותי, מתסכלת ביותר. אבל היא גם גורמת לי לכתיבה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, אני מניחה, המילים לתאר את התאווה שלי יופיעו. ועד אז? אני אהיה כאן, כותבת ללא סוף, על כל מה שאאחל לעצמי בלילות הקרובים.
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
