איך זה שדווקא כשנדמה לי שהתגברתי עליו כל כך יפה, הוא מצליח להופיע משום מקום ולערער אותי ככה?
אני שונאת אותו שהוא מצליח לעשות לי את זה, אני שונאת את המחשבה עליו, את העובדה שהוא עוד שם ואין לי לאן לברוח ממנה.
ואת עצמי אני שונאת שאני מתגעגעת אליו, שאני עוד אוהבת אותו, שאני לא מבינה למה אני אוהבת אותו אחרי הכול.
אני מתגעגעת לחום שלו, לשפתיים שלו, לצחוקים שהיו לנו ביחד, לזיונים, לארוחות הבוקר שהוא היה מכין לי בימיי שבת.
בשיחתנו אתמול, לפנות בוקר (כי הוא החליט שזה הכרחי), הוא דאג להראות לי כמה טוב לו בחיים וכמה שהוא מסתדר יופי בלעדיי. בשביל מה? בשביל לגרום לי להרגיש רע?
הרי מי כמוני יודעת כמה רע הוא הרגיש אחרי הפרידה הזאת. איך הוא חזר לעשן, והתחיל להשתמש בסמים כמו איזה נרקומן, ועזב את הלימודים והאימונים, ונכנס לדיכאון.
מזל שזו אני. שאני עונה בקרירות והתנשאות מה, שאני לא מפגינה שום חולשה גם מפאת העייפות, שאני יודעת להזכיר לו טוב-טוב כמה אני מכירה אותו, הרבה יותר ממה שהוא זכר, ויודעת לדרוך לו על הנקודות הכי עדינות ושבריריות שירמסו כל מצב רוח טוב שהצליח לצבור לפני השיחה איתי.
אני רק לא יודעת אם מה שאני מתגעגעת אליו זה הוא או הריגוש שהוא הסב לי.
כשהקשר שלך עם הבחור מתחיל מתוך בגידה, צביעות, שפל לשמו, כנראה שזה שקוף שמערכת היחסים שלכם תהיה אסון אחד גדול, הא?
אני מתעוות את הקיום שלו.
-
ביום ההולדת אסע להופעה טובה, אשתה, ארגע, אצחק עד תום, אהנה מהרגע, אתאהב שוב, אתמלא מרץ מחודש והשראה טהורה להמשך כתיבתי, אחליט שהשנה החדשה תהיה טובה בהרבה מקודמותיה ושאחריה תבואנה רק עוד שנים טובות יותר...
אני צריכה למצוא מישהו שיסכים לאהוב אותי, למרות שאני זו אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
