"והעיניים מחפשות להיתקל בלי כוונה,
להמשיך ולנסות".
.
לסיגריה בקור יש טעם שונה. היא טעימה יותר... מחניקה במידה הנכונה כל כך.
כשהרחובות קפואים, אני כבר לא בטוחה שמה שאני פולטת מריאותיי הוא העשן הרעיל או שזה ענן אדים קטן שמסמן לי להכנס אל תוך הבית, להתיישב מול התנור, להדליק "מלרוז פלייס" ולשתות את התה שלי מתאילנד.
כשאני צנופה בתוך החולצה הגדולה והחמה של אמא (כי נראה שעוד מוקדם מכדי ללבוש מעיל), אני מתהלכת בחוץ, מקפצת מעל לשלוליות מים מלאכותיות (מסתבר השכנים שמעו שלהשקות את הגינה בלילה- חוסך), שמסבות לי את התחושה החורפית הנעימה הזו.
אני מעשנת וכל זכרונותיי מהחורף הקודם עולים על פניהם.
הלילות הארוכים שלי... יושבת על אדן החלון בתחתונים כשרגליי מחוץ לחדר, חשופות אל הקור. ביד ימין יש לי סיגריה, ביד שמאל יש לי ספל קפה. מתפתה לא לקפוץ על הבטון שלמטה, לרסק את עצמי, פשוט כי נמאס. כשאני מסיימת, אני גוררת את הבדל, שעוד דולק, על הקיר החיצוני. כך שנוצרת צלקת שחורה על הלובן ואלפי גיצים בוערים מתפזרים ברוח לשנייה, ואולי לשתיים- מאירים אותי מרחוק.
אני קופצת אל פנים החדר, עוד רועדת, מתעטפת בחום המזגן. משפריצה קצת בושם מחו"ל וחוזרת לישון.
וההפסקות בבית ספר... אנחנו יוצאות מתוך הבניין ורצות בגשם אל מאחורי המעבדות. אנחנו נרטבות עד השד משום שאף אחת לא הביאה איתה מטרייה וההפסקה הזו היא רק בת עשר דקות, חבל לנו על הזמן שבו יתפסו לנו את הפינה. כשאנחנו מגיעות, אנחנו רואות שאנחנו ממש לא לבד. כל השכבה מצתופפת לה בפינה המוצלת, הם מפנים לנו מקום בשביל שנכנס גם. כל הסיגריות והעשן והריח חוסמים את הדרך אל האוויר הנקי, ויוצרים ערפל מלוכלך סביבי. אנחנו מעשנות מהר, ברעד, ועפות משם.
החורף ההוא היה נעים במיוחד, בעיקר כי הוא נתן לי לגיטימציה להרגיש טוב עם הדיכאון שלי...
הייתי בדיכאון. אהבתי אותו, נהניתי ממנו; ההרס העצמי שלי חגג, ולי לא היה אכפת- אני הייתי מסטולה מהריח הנעים של האספלט הרטוב ומטרי הגשם שירדו עלי כל יום.
הפעם אני מפחדת להתמכר אליו כל כך. אני מפחדת להתאהב בעצמי כשאני כלבה מרושעת שיש לה יותר מדי כוח משום שסופסוף יש לה את האומץ להיות חוצפנית לשם שינוי.
היום אני שונאת את עצמי על שהעזתי להגיד את כל אותם דברים שאמרתי, היום אני שונאת את עצמי על שהייתי מסוגלת לעשות את כל אותם דברים שעשיתי. לא הייתי אני, הייתי... "בלתי נסבלת", כמו שהיא מתארת אותי בשנתיים, שנתיים וחצי האחרונות.
הייתי יהירה ויומרנית, מה שמאוד לא מתאים לי משום שאני שקטה מדי מטבעי.
הייתי פזיזה וחוצפנית, כי פתאום נתנו לי להתפרע. 'רק שלב' הם חשבו לעצמם. אוי, כמה הייתי שמחה אם הם היו חוסכים ממני את ה'שלב' המחורבן הזה.
.
החזיה השחורה חזרה להיות קטנה עליי, וגם החזיות של שוש כבר לא מתאימות כל כך.
שוב אני שמה את המידות הישנות, ה"נורמאליות" לגופי, מחכה שיתמלא המקום בתוכן.
47 קילו זה לא צחוק, ועכשיו אני אפילו "וחצי".
הדברים הטובים היחידים שאני מפיקה מכל הסיפור הם החזה שמקבל צורה סופסוף, ואכילת השוקולד הלבן כמו ששגב לימד אותי עוד בזמנו.
בקרוב אולי אפילו אפסיק ללכת עם הג'ינס מכיתה ט', ואז הכול באמת יחזור ויהיה בסדר.
מסתבר שעל 47 נוצרת כרס קטנה, הא ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
