אני מפחדת.
אני מוצאת את עצמי נרתעת מהעובדה שהוא כל כך נחוש בדעתו להיכנס שוב אל תוך החיים שלי.
אני נזכרת ברגעים האלה... העובדה שהיה אסור לי להיסחף, הגבירה את הרצון המטורף.
איך אפשר להסביר את ההרגשה הזו במילים?
זה מעל לכל דבר אחר שעברתי על בשרי.
זה אדרנלין משוגע שזורם בדם... שלא יפסיק להרעיד ככה את הלב, עד שלא ישיג את מבוקשו.
אני מאוהבת ברגעים האלה.
זה לא כל כך משנה מי האדם השני, מי היצור עליו אני הולכת להשליך את הפנטזיות שלי, את החלומות בהקיץ, את התסריטים הכתובים מראש. הרי בסופו של דבר הם לא העיקר. זו אני, וזה הרגע, וזה הסער שסוחף אותי איתו. אנחנו העיקר, אנחנו מה שכל הסיפור סובב סביבו.
הפעם אני מפחדת לחזור על טעויות.
למדתי על בשרי, ועל עורי הבנתי... הרגעים האלה? לא שווים את זה.
והמציאות שבחוץ? היא תמשיך להתקיים בין אם יהיו לי הרגעים שלי ובין אם לא. השאלה היא איך.
לפעמים הריגוש שבדבר פשוט לא שווה את זה.
ככה לאט-לאט אני מגבשת את ההחלטה לא לתת לו מקום אצלי שוב.
אני משלימה עם מה שהייתי צריכה להשלים כבר מזמן. הוא לא חלק ממני.
.
וכעט משפרקתי את עול נפשי על הדף המבוזבז הזה, אוכל לכתוב על השטויות הקטנות בחיי...
הציפורניים המרובעות שלי, והחולצות החדשות, והאוזניות הקטנות שקיבלתי שאפשר גם לרוץ איתן, והדיסק החדש של בלוך שנשמע אצלי המון בזמן האחרון... כן, גם אני יודעת להיות מעט שטחית לפעמים(:
למעשה, אני אפילו אוהבת את זה!
שבוע טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
