יש לי כאב בטן.
זה כאב איום, זה כאב שאני לא מסוגלת לשאת.
אבל זה גם כאב שאני יודעת שכמה שיותר זמן אני אצליח לשמור עליו, כך ההשראה תהיה גדולה יותר.
יש תיקון לעוול שנעשה לי ביום הולדתי המחורבן.
הייתי בהופעה שלה, של הזמרת המדהימה הזאת. באיזשהו שלב, מההתרגשות, כמעט פרצתי בבכי. איך יכול להיות שאני נמשכת לכל זה כל כך?!
יש בה משהו כל כך מיוחד, שאני לא מסוגלת לבטא במילים.
אולי זו אפילו לא היא, זו האומנות שהיא מציגה על הבמות בכל פעם מחדש (ובכזו עוצמה הראוייה להערצה ממש!).
יש בכל הקסם הזה משהו שובה לב.
שעות על גבי שעות אני יכולה להעביר רק איתה... וזה לעולם לא מספיק.
אני בוכה איתה, ואני צוחקת, ואני רוקדת, ואני נרדמת...
ואחרי הופעה כל כך מדהימה, איך אפשר לשמוע משהו אחר? הרי היא עולה על כולם בכל כך הרבה מידות! איך אפשר בכלל להשוות אותה למישהו אחר...?
אין מוזיקה, אין חיים?
יש בזה משהו. עכשיו אני מבינה.
אחרי ההופעה אני וטיאה ניגשנו אליה... היא לא האמינה שהגענו רק בשבילה עד לשם!
"תשמעי, נסעתי בשני אוטובוסים בשעות איומות עם יותר מדי אנשים... על דברים כאלה אני לא צוחקת! באתי אך ורק בשבילך".
היא אדישה, יש בה משהו שמנפץ את הבועה, ועדיין-
הגוף שלי והלב שלי והמוח... הם כולם לא מסוגלים להרפות מההתרגשות, מהאדרנלין.
אני אוהבת את המוזיקה שלה, אני אוהבת את המנגינות שלה, אני אוהבת את המילים, אני אוהבת אותה, אני אוהבת לאהוב אותה כל כך...
ועכשיו, אני ממשיכה לכתוב. לא בדיוק באופן שלו ציפיתי, אבל זה גם משהו.
והכאב הזה שבבטן? הוא רק רעב. רעב ליצור... רעב לרדוף אחר משהו כה בלתי מושג.
אני דוחפת את הקיר השקוף הזה, אני מנסה להגיע לנקודה שאני רואה מרחוק, אבל הקיר לא נותן.
אני יודעת שאני מוכרחה לשבור אותו. אני רק עוד לא יודעת איך.
זה כאילו שהגוף שלי מכיל כל כך הרבה מילים שמן העומס הן לא מצליחות לצאת החוצה.
אבל יום אחד, זה ברור לי, תאבוני יסופק והרעב שבתוכי יירגע במעט.
אני כל כך מחכה ליום הזה, אי אפשר לתאר עד כמה.
תודה על לילה מושלם.
מסתבר שלפעמים המשאלות האלה, שמבקשים כשמכבים נרות, באמת מתגשמות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
