.
פתאום אני מרגישה קצת מיותרת.
רגשי נחיתות איומים תוקפים אותי, בשעה שאני מנסה למצוא איזה קצה חוט אופטימי, שיותיר את ראשי מעל לקו המים.
אני רוצה לבכות לה שאני מתגעגעת.
אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה חיבקתי אותה, או נישקתי אותה.
הזמן פתאום עבר לו. ואני נותרתי מאחור, מחכה בכמיהה לשחזור קשר אבוד.
כבר שבוע שאנחנו מדברות כמעט כל לילה. שיחות שמנשכות עד השעות המוקדמות של הבוקר. שיחות בטלפון או בכתבים. ואני צמאה לכל מילה שיוצאת ממנה. ואני חרדה שמא לא אצליח לספק את תאבונה.
ופתאום נדמה לי שאולי גם היא שמחה לדבר איתי. כי עבר כל כך הרבה זמן, ושתינו לא זוכרות על מה ולמה התרחקנו.
היא משהו שלעולם לא אצליח להיות. היא מפגינה משהו שלעולם לא אצליח להיות. מפאת הקרבה בינינו, אני יודעת שהיא לא מרגישה מלאת ביטחון מבפנים, ואני יודעת שהיא לא מרגישה שהיא חזקה מספיק או מוצלחת. אבל כמה אפשר להסביר דבר פשוט כל כך? – כשזה מה שאת מפגינה – זה מה שאת!
.
מעניין איך אנשים תופסים אותי. תמיד כשביקשתי שיסבירו לי מה לא בסדר איתי, אף אחד לא ידע להגדיר את זה בדיוק. מפאת הנימוס או מחוסר הידיעה?
ככל שניסיתי לחשוב על זה יותר ויותר, גם אני לא הצלחתי להבין מה לעזאזל פגום בי כל כך. אני מבינה שמשהו חולה באופן שבו אני מתקשרת עם אנשים, באופן שבו אני מעריכה דברים (את עצמי בין היתר), באופן שבו אני חיה. אני פשוט לא מצליחה לשים את האצבע על הדבר הספציפי שעושה אותי למה שאני.
(ומה אני בכלל?)
.
אתמול בלילה דיברתי עם האדם שטוען שהוא אוהב אותי יותר מכל אחד אחר בעולם הזה.
פתאום הבנתי משהו – אני לא מצליחה להחזיק שום קשר נורמאלי, אני לא מצליחה להשתחרר ממה שעוצר אותי, כי זה יותר מדי ברור ומובן מאליו שהיא זו שתאהב אותי לנצח יותר מכולם, ואני אוהב אותה.
באופן חולני במיוחד, היא הצליחה לכבול אותי, לגרום לי להישאר שלה לעולם.
כמו תמיד, התגריתי בה כמו ילדה קטנה הזקוקה לתשומת לב ואמרתי שאני לא מאמינה לה ולא משנה לי מה היא תאמר. אחר כך, ככל שחשבתי יותר על השיחה הזו, הבנתי שאולי למרות שאני מאמינה, אני לא מסוגלת להודות בזה. כי אם לרגע אני לא אעמוד על המשמר ואתרכך, היא תבלע את כל כולי.
אני לא רוצה שמישהו יאהב אותי כל כך.
לא כי אני לא ראויה (למרות שמאוד מתאים לי להגיד משהו כזה), אלא כי אני פשוט לא מוכנה לזה עדיין.
.
בצורה מעוותת לחלוטין, כל מה שאני באמת רוצה עכשיו הוא לחזור ולשקול ארבעים ושלושה קילו, להרגיש איך העצמות בולטות החוצה ואת עיניהם של כולם פעורות. אני רוצה לחזור ולהיות הילדה הקטנה שמעוררת את דאגתם של האנשים סביבה. אני רוצה שישתדלו וינסו, בכל פעם מחדש, להפגין כלפיי גינוני אהבה והערצה. אני רוצה שיגרמו לי להרגיש נאהבת, שוב. שישמרו עליי ויטפלו בי ולא יתנו לשום דבר רע להיתקל בדרכי.
איך זה פתאום שאני לא מרגישה חשובה לאף אדם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
