Desire

ממררת בבכי, עוד מאתמול.

אני כנראה פשוט לא מסוגלת להבין את חוסר הרגישות.

אם את רואה אותי בוכה, עדיף שתעברי על פניי ולא תגידי כלום, מאשר שתנעצי בי את ההערה המתנשאת הזו שיצאה לך אתמול.

-

לא נראיתי רע בגלל האלכוהול של הלילה הקודם. נראיתי רע כי בכיתי, יקיריי. בכיתי במשך שעתיים (אותן שעתיים שלא נכנסתי לאף שיעור).

"טוב שהגעת לשעה השישית!"

"האמת היא שהגעתי לרביעית".

"לא, הגעת לשישית".

"בשביל מה את מתווכחת? אני ישבתי שם במחששות ובכיתי כמו מטורפת כשלא הייתי פה. תשאלו אותה" הצבעתי על המורה שנכנסה ללמד באותו שיעור.

כמה דקות לפני השיחה הזו ביני לבין שני החברים, והיחידים שהגיעו מכל הכיתה – היא נכנסה לבית הספר מהכניסה השנייה וראתה אותי מעשנת. כיביתי את הסיגריה וניגשתי אליה לשאול אם היא צריכה עזרה (השער היה נעול). אחר כך קראתי לשומר שיפתח לה, ואני עצמי חזרתי לעשן. היא אמרה "תודה" בפעם הראשונה בלי שאגיב, ועוד פעם שסחטה ממני חיוך מאולץ והנהון בראשי.

גם אותה לא הבנתי באותו רגע- למה היא לא העירה לי על כך שאסור לעשן? ואם היא כבר לא העירה, היא לא יכלה להתיישב לידי ולשאול מה קרה?

עכשיו אני חושבת שהיא דווקא עשתה את הדבר הכי נכון. כי למרות שהיא ראתה שאני לא בסדר, היא לא אמרה מילה. ועדיין היה חשוב לה שאגיב.

בשיעור שלה החלפתי נעליים, הורדתי מעיל ועשיתי תצוגה קטנה של הבגדים שקניתי בערב.

היא שאלה איך אני הולכת על העקב הזה, ואני אמרתי שאני ממש לא יודעת.

בשלב מסוים התחלתי לצחוק. זה היה אחרי שכמעט נפלתי מהשולחן, אני חושבת.

חזרתי הביתה, הלכתי לישון והתעוררתי אחרי 16 שעות.

זה לא סתם, אני באמת חולה. או שזה הבית ספר שעושה לי להקיא ממנו.

[כשביקשתי מחברה לעודד אותי, היא החלה לרדת על המחנכת. "מי היא בכלל?! מה היא עשתה עם החיים שלה? כלום! סגנית מנהל? אפילו ללמוד פה זו בושה!" צחקתי על כמה שהיא צדקה באותו רגע, למרות שהיא אמרה את המילים שאף אחד לא מעז להגיד בקול מאז שקרה מה שקרה].