אני בדיכאון.
אני לא אוכלת, אני לא ישנה, אני לא צוחקת באמת, אני מוצאת את עצמי הולכת ברחובות ומשננת מנטרות שיהרגו אותי.
אני חושבת על המוות כל הזמן, אני מתפלל אל הסוף, אני כמהה להפסיק עם הכול, אני כמהה לבכות.
אני שונאת את עצמי כל הזמן, אני מתעבת את גופי, את שכלי, את אופן חשיבתי, את התנהגותי הילדותית-קפריזית-נבזית-וולגארית.
אני רוצה למות. אני כל כך רוצה למות.
הפגישות לא עושות לי טוב. מכאיבות מדי, מעיקות כל כך.
אני נכנסת עם 9 ויוצאת עם 4.5 .
אני לא יודעת מה אני עושה שם, אני לא מבינה בשביל מה אני צריכה את זה.
הרי במילא אף אחד בעולם לא יצליח לעצור את המחשבות המתרוצצות במוחי כבר כל כך הרבה זמן.
אני צריכה שיאהבו אותי, אחרת לא אצליח לאהוב את עצמי. אני צריכה שיחבקו אותי, שישמרו עליי, שיתנו לי לפרוק לפעמים, שיפסיקו לצפות. תפסיקו לצפות, לעזאזל! אני מפלצת קטנה, שמנה ומכוערת. אני לא שווה כלום. אני לא שווה את היחס, החיבה, הנתינה... האהבה. אני פשוט לא שווה את זה. על אף הכמיהה העצומה, אני לא מסוגלת להאמין בכל לבי שאני באמת שווה את זה...
ואני לא עיוורת, אני לא. אני הכי מציאותית ואמיתית שיש. אני הכי רעה שיש, הכי רעבה, הכי קטנה ומסכנה ומושפלת.
ולמרות הדמעות ששותפות אותי בכל הזדמנות קטנה, אני יודעת שמגיע לי.
אז כן! אני פאקינג רוצה להתמקד ב97 אחוז! אני רוצה להיות רזה, בלתי מנוצחת, קרה ומחושבת, חכמה ובלתי מעורערת.
אני רוצה את הכול. ואני רוצה אותו עכשיו! אני רוצה לרעוב ולנצח, לשלוט ולהביס. אני רוצה להוכיח לכולם את מה שאני לא מצליחה להוכיח לעצמי. אני רוצה להיות חולה, כי מגיע לי להיות חולה. כי מגיע לי היחס המשפיל. כי אני רעה! אני רעה, רעה, רעה! ושמנה! ודוחה! ואלוהים, למה אף אחד לא מקשיב לי?!
תדרכו עליי, תקניטו אותי, תמניכו ממני, תבזו את גופי על שנתתי לו שליטה כל כך ארוכה בי...
מזוכיסטית קטנה ומפונקת. נרקיסיסטית מפלצתית. כלבה מטורפת עם מחשבות זדוניות. אני הכול! אני כולם!
אני בזבוז של אוויר טהור, של חלל מלא בפוטנציאל, אני טעות ביולוגית איומה. מי אמר שאלהים לא עושה טעויות?
אני צורחת כל הזמן כמה השקט חשוב לי, כמה הרגיעה חסרה לי בחיי,
למרות שהאמת היא, שהשקט רע לי והרגיעה מרעידה את גופי ומערערת את נפשי.
מצחיק, אבל אני לא באמת רוצה שיעזבו אותי במנוחה. אני רוצה שיציקו לי, אני רוצה לכעוס ולהתעצבן, אפילו אם אני טועה. אני רוצה שיחבקו אותי ולא יעזבו. המצחיק עוד יותר הוא, שאני לעולם לא אבקש את זה. אני לעולם לא אכנע לדחף האימפולסיבי, השטני, התלותי כל כך, לקצת חיבה מהסביבה.
כי לא מגיע לי, זוכרים? לא מגיע לי כלום.
.
עריכה 22/01/08 16:47
חשבתי על זה הרבה, והגעתי למסקנה שלמרות שכרגע זה לא נותן לי שום דבר, אני כן צריכה את המסגרת הזו.
אני יודעת שבשלב מסוים אני עלולה לאבד שליטה. למרות שזה נשמע מצחיק, כי איך אפשר לאבד שליטה על השליטה עצמה?
אני צריכה לדעת עכשיו שאם אני אפול בעוד חודש או חודשיים, נגיד (או ארבעה!), יהיה מה שיחזיק אותי. אני צריכה לדעת שיש לי רשת בטחון למקרה הצורך.
כרגע אני רוצה את זה, כרגע היתרונות עולים על החסרונות, ולא יעזור כלום- אם אני אפסיק עכשיו אני אשנא את עצמי אחר כך, באופן כזה שאי אפשר לדמיין בכלל. אבל אם יום אחד, במקרה ממש, אני אגיד משהו רע על כל אורח החיים המעוות הזה, אני רוצה שתבטיח לי שהיא לא עומדת לוותר לי. שתילחם איתי, אם צריך.
אני יודעת שזה יכול לקרות, אני כבר מכירה את עצמי יותר מדי טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
