מחשבות טורדניות טרפו את מוחי בשעה שפילשתי כוסות במטבח החשוך.
פתאום הופיעו וצצו להם רעיונות שמתאימים יותר לילדה בת שש, מאשר למישהי כמוני.
חשבתי לעצמי- ואם אני אכנס מתחת לשולחן? אף אחד לא ימצא אותי. וכולם ידאגו לי ויחפשו אותי.
ואז הבנתי. אני יכולה לקחת את עצמי ולעוף מכאן אם אני רק ארצה. אני אצא מהדלת האחורית ואעלם לתמיד. אקח תיק קטן עם בגד או שניים, את הכסף שחסכתי מהשנה האחרונה וכובע, שלא יהיה לי קר בלילה.
משהו ברעיון הזה חימם לי את הבטן, הרגיע אותי. הידיעה שאני לא חייבת להיות כאן, כל כך טובה.
מה גם שלחשוב שמישהו עלול לדאוג אם אני אעלם, עשה לי נעים.
ולרגע עלה על דעתי שאני בכלל לא רוצה את כל זה לעצמי, אני רק רוצה שידאגו לי, שישמרו עליי.
אני רוצה לצעוק שאני קיימת, שאני נמצאת, שיש לי מהות במקום הזה. מה שלא תמיד מורגש..
עם הימים אני מתיילדת יותר ויותר, במקום להתבגר. מפחיד שהזמן עובר מהר כל כך.
.
ארוחות הבוקר שלי כל כך גדולות, אך עם זאת שאר היום תמיד נקי מאוד. וירדתי קילו וקצת.
מצחיק שהחיים בנויים אך ורק סביב העובדות הקטנות האלה, הקילוגרמים שנישלים ממני, הבשר שמצטמק, העצמות שמתבלטות מעל לפני השטח, מאיימות להיחשף מתחת לעור החיוור כל כך.
משונה הוא הרצון לרזון חולני כל כך, לרגליים שבריריות, לנפש עדינה ומעונה.
הייתי רוצה להיות אחרת, אבל בשלב מסוים אני מניחה שהמחשבה על להיות אחרת היא שמפחידה כל כך, הרבה יותר מהמוות הצפוי, המאיים.
.
דברים מסתדרים בסופו של דבר, אני יודעת.
עוד חודשים ספורים בלבד אעבור לדירה משלי, אהיה עצמאית, ילדה גדולה ממש.
אוכל כפי שארצה, ארזה כפי יכולתי, אשיר וארקוד ואצחק על כולם. ויהיה בסדר, יהיה נעים, אני יודעת.
ובינתיים אני מחכה. שומעת שירים ישנים שמעלים זכרונות טובים, מתרגשת משטויות קטנות, ומפנטזת על עתיד חסר דאגות ממש. כן, יהיה בסדר, עכשיו אני יודעת באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
