"היא מוכנה לילדים?" נשאל עליי.
כמובן, צחקתי.
הבוקר אחרי שקיי שיבשה לי את כל המצב רוח עם הנשיכות והשריטות שלה, חשבתי על משהו.
אני חושבת שאני אשנא את הילדים שלי.
ואיך אפשר לגדל ככה ילד?
כמו אמא שלי, היקרה, שסובלת כל רגע בחייה מאז ונולדנו אנחנו, כי פשוט נמאס לה.
אני באמת מסוגלת להבין אותה... אבל העניין הוא, שאני לא רוצה להיות כמוהה.
זה הפחד הכי גדול שלי, אני מניחה. להפוך להיות אמא שלי.
כמה איום.
אז החלטתי שאני לא אביא ילדים לעולם.
אני מוכנה לאמץ ילד מגיל 6 ומעלה. כך שגם אקבל אותו מוכן, וגם לא אצטרך לקחת חלק בכל פגם שיתגלה ברוחו.
[הו, כמה פגמים אני צברתי עד גיל 6...].
על קו הגבול.
הבוקר ראיתי פרסומת על תאונות דרכים והתחלתי לבכות.
ז"א, ממש לבכות. כאילו אין מחר. ועדיין המועקה הזאת, הגודש בגרון, לא השתחררו.
אני מעיקה על עצמי. אני צריכה ללכת. אני חייבת.
אז אני עושה את זה. רק בגלל זה אני עושה את זה.
כשיבוא מישהו ויראה מבעד לעורי שייזדקן ופניי שיחווירו, אני אפסיק.
בינתיים הכול נראה לי אפור ומיותר. אני לא צריכה כלום... רק את השקט הטוב הזה של פעם.
מחר תהיה השקילה הראשונה.
עריכה 14:38
משום שיום הולדתי קרב ובא, הכנתי לי רשימת מתנות:
אייפוד מדור חמישי,
מסך דק למחשב,
"good fairies, bad fairies" (קצת יקר, בגלל זה עוד לא קניתי לעצמי),
מגפיים, מעיל וחותלות (את כל אלו תנו לי לבחור ולמדוד לבד!),
דיסק של רביץ / קרני / בלוך / בנאי (רובם יתקבלו בעין יפה:).
ספר (מישהו אמר וירג'יניה?), עגיל לטבור, תיק, צעיף, צעצוע לפלאפון, חזיות כמו של שוש.
מהגדול לקטן!
לצורך העניין יש לכם 29 יום לחסוך כסף ולקנות לי את מה שאני רוצה!
סתם. האמת, אני אסתפק בכרטיס ברכה של סנופי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
