קשה לי להאמין שעברה שנה שלמה מאז הודיעו לי על מותה.
שנה שלמה מאז אותו לילה שציירתי אותה שוב ושוב, מנסה לתפוס את קימורי גופה המושלמים ואת החן התמים שבפניה. שנה שלמה מאז חוויתי בפעם הראשונה אפיסת כוחות אמיתית. שנה שלמה מאז הפעם הראשונה בה התוודעתי לכוח התקשורת השטנית שדרשה באלימות לראות את הכיעור שלנו.
הטקס היום פער אצלי את הפצעים שחשבתי שהגלידו מזמן.
טפטפתי דם על רצפות האולם. טפטפתי דמעות.
אולי לא בגללה אני בוכה.
אחרי ששמעתי את החברות שלה מדברות, חשבתי שאולי אני דווקא בוכה בגלל המחשבה על כך שזה היה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו. ואם זה היה קורה לאחת החברות שלי? איך הייתי ממשיכה לחיות בידיעה שמישהו לקח לי את החברה הכי טובה..?
היום הזה השאיר לי הרבה תהיות והרבה חוסר אונים שגיליתי שיש בתוכי.
אחרי שקופת השרצים הזו נפרצה, שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
הביטחון התערער, האמונה, השמחה, הרצון הזה להיות שם בכל בוקר שלפעמים היה תוקף אותי...
זה היה אמור להיות יום מושלם: יש שמש יפה בחוץ, יש סיגריית בוקר, יש דיסק חדש(!), יש חברים שלא ראיתי מזמן...
ובכל זאת החור הזה שנפער מאותו רגע שהיא הלכה, עוד מציק ולא נותן להינות מהרגע עד תומו.
יהי זכרה ברוך.
היא באמת הייתה קסם של ילדה, כמו שכולם מספרים.
עריכה 27.11 , 00:23
נזכרתי פתאום שכמה שבועות אחרי שקרה מה שקרה, עמד לנו בבית ציור שלה שאמא שלי ציירה בשביל המשפחה.
בכל יום אמא שלי הייתה מציירת עוד קצת ושואלת את דעתי "היא דומה לה?"
הייתי אומרת שכן, אבל האמת היא ששום דבר לא היה יכול להיות דומה לה בדיוק... כי אי אפשר להעביר באמת את כל כולה בתמונה אחת שכזו.
אחרי שהיא סיימה היא מסרה את התמונה למשפחה.
מעניין איפה זה עכשיו, מה הם עשו עם זה באמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
