הילתי הרקומה מחסדים קטנים שעשו עמי, פורמת עכשיו חוטיה ומותירה אותי עירומה לעיני כל.
ואני, כמי שלא הצטיינה לעולם בחדות חושיה וחשיבה מוקדמת, מוצאת עצמי חשופה אל מול פגעי החברה.
תשוקותיי הגדולות ביותר, נרמסות בהרף עין, משום המילים הנאמרות כבדרך אגב.
ואני בוכה על כי כוחי הוא לא גדול כפי שחשבתי בעבר.
בעבר הייתה אמא והיו מורים, והיו אין ספור פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים, היו חברים ומכרים טובים שידעו לקרוא עיניי כשרציתי לבכות. היום אני נוכחת לעובדה שהם כולם הותירו אותי מאחור, דוחפים אותי אל הקצה, לראות אם אצליח לעוף כשאמעד.
ואני, אני רוצה. כל כך רוצה. אבל אין לי כנפיים.
ואני בחולשתי נופלת אל אותה תהום איומה אליה השליכו גופתי.
והתהום היא הנומך האין סופי.
תמיד יכול להיות גרוע יותר, למדתי על בשרי כשעורי נכווה.
היום אני מוותרת. כי אני יודעת שאין גבול לאותה תהום, ואין גבול לשפל אליו יכול אדם להגיע.
אני מוותרת על התשוקות והחלומות, אני מוורת על עצמי.
בעיניים דומעות אני עוזבת את חלל הבמה, מעדיפה לכסות עירומי בווילונות אחורי הקלעים,
מסתגרת בשירותים ומתחילה למרר בבכי על כי נכשלתי, שוב. בזמן ששאר שחקני ההצגה מתרוצצים להם, מחכים לסימן בו יעלו, לובשים על גופם מסכות משונות, משננים כתבים של מישהו אחר בעל פה.
אני לא אחת מהם יותר, עכשיו אני יודעת.
כמה עצובה הידיעה על כך שאין טוב מזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
