כך תנסי לאבד את עצמך.
פעם הראשונה.
אני בת 14. יוצאת בראש השנה הנוצרית לשתות עם חברים. בדרך קצת איבדתי את חוש הטעם וכל הכוהל שנכנס לתוכי דמה להיות טעים. אז כבר הייתי שנה שלמה בדיכאון (יכול להיות שאפילו יותר, ואני סתם לא סופרת נכון את חודשי השנה). היינו בבניין באחד המושבים. שלוש קומות, אני חושבת, אני כבר לא בטוחה כמה מדרגות עליתי. עמדתי על הגג והסתכלתי למטה. אנשים קטנים, איזה מצחיק תירַאו אם אני אפול עליכם. ולפתע הרעיון לקפוץ, לנסות לעוף, להפיל ולרסק את גופי על הקרקע- נראה מושך מתמיד.
העברתי רגל אחת מעל המעקה, ובאתי לקפוץ.
למזלי(?) שמיניסט מבית הספר שלי קלט אותי ותפס אותי בחולצה. משך אותי חזרה. התחלתי לבכות.
פעם שנייה:
אני בת 16. ברחתי מהבית. אני אצל חברה. היא יוצאת לקנות ספר שהגיע אליה בהזמנה.
ברגע שהיא יצאה, התחלתי לפתוח מגירות, קופסאות, שקיות. כל דבר שיכולים להיות בו כדורים כל שהם.
מצאתי קופסא של משהו כמו 50 כדורים צבעוניים בתוכה. נוגדי דיכאון, נדודי שינה וכדומה.
כשהיא מצאה אותי, ממש כמה דקות לאחר מכן, וקלטה מה עשיתי, היא לא יצרה שום מהומה. אני לא זוכרת כמה בלעתי, אבל זה נגמר בגינה שלה. היא הכריחה אותי להקיא את הכול. הקאתי.
שוב, למזלי(?) היא תפסה אותי באמצע. הלילה נגמר עם בחילות עצבניות, הקאות נוראיות, סחרחורות, התעלפות קלה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) וכאב בטן שלא הרפה ממני כמה ימים.
ולחשוב שכדורים אמורים לעשות אותך בריא.
כך תאבדי בתולייך ותמימותך.
פעם ראשונה.
אני בת 14 (אם אני לא טועה). אני שיכורה חרמנית. אני נוסעת איתו. אנחנו נכנסים לבית שלו. אנחנו נשכבים על המיטה. הוא מתחיל להפשיט אותי. ולמרות שאני לא רוצה ואני מבקשת שיפסיק, הוא ממשיך.
לא היו לי כוחות להתנגד לזה. זו הפעם הראשונה שלי.
פעם שנייה.
אני בת 15. אני צריכה להגיע לשם כמה שיותר מהר. הלחץ הפך אותי לפזיזה, מסתבר.
עליתי על הטרמפ הלא נכון, כנראה. איך לא יכולתי לראות בעצמי שאסור לי לעלות איתו? אני באמת לא יודעת.
זה נגמר לאור היום, ליד האוניברסיטה, חורשה קטנה ומכוערת.
משום מה הקאתי אחר כך את הנשמה, כי הייתי בטוחה שהבאתי את זה על עצמי (למרות שלמען האמת, אני עוד מאמינה בזה קצת).
כך תשברי לבבות.
פעם ראשונה.
"אקס מיתולוגי". אחרי שנה שלא דיברנו בכלל, החלטנו לצאת. ואיזו טעות זו הייתה, מסתבר.
הקשר עצמו היה בסדר, זו אני שהייתי דפוקה. שחקנית קטנה, עושה הצגות לחיים הגדולים, חושבת שהיא יכולה לאכול אותם כמו כלום. בגדתי בו. נסחפתי לתוך סיטואציה הזויה שנראתה לי יותר כמו תסריט באותו רגע, ולא כמו החיים שלי.
הפרידה הייתה עשויה משתיקה אחת ארוכה. "כנראה שזה באמת לא היה אמור לקרות". שקרן.
פעם שנייה.
קשר שהתחיל מתוך משחק טהור. מתוך בדיקת גבולות אישיים. "עד כמה אני באמת מסוגלת ללכת רחוק?..."
זה האדם הראשון איתו לקחתי סמים. זה האדם הראשון שגרם לי לאורגזמה. זה האדם הראשון שלא היה מוכן לוותר על הקשר שלנו גם כשאני הצהרתי ברבים על פרישתי מכל העניין.
ובכל זאת, משהו שם לא היה לי טוב. ובכן, אולי גיל הוא אכן מרכיב חשוב. ולגבר בן 20 פלוס, אין הרבה מה לחפש אצל ילדה קטנה שעוד לא בת 17 אפילו.
וכך אסיים פוסט טוב:
הימים האחרונים מדכאים מתמיד. אני אפופה ברחמים עצמיים ובשנאה מתמדת.
בוא כבר גשם, תן לנשום אותך, עטוף את גופי בלחות קרירה ומצמררת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
