נעמה ובלוגה המשעמם פלוס

אין לי מושג מה הולך לי בחיים.

אני לא יודעת מה השאיפות שלי, המטרות שלי ובכלל מה אני רוצה מהחיים.

יום אחד אני מרגישה כל כך שייכת ושרוצים אותי

יום שני אני בצד, מרגישה כמו ילדה מפגרת שאין לה חברים.

אני מתעצבנת מכל דבר קטן, וכל הזמן מוטרדת.

ממה? למשל:

 מזה שאני כותבת פוסט שאני פורקת את כל הרגשות שלי, ויש לי 5 תגובות

ואז אני שמה תמונה של נועם מהישרדות ויש לי 18 תגובות.

וזה לא שאיכפת לי מהתגובות, בכלל לא.

בעצם, כבר לא איכפת לי מכלום.

בפוסט אחד אני כותבת שאני לא רוצה חבר, שכל כך טוב לי,

ואז יום אחרי זה אני מרגישה עם הראש בתוך בור ענקי מתחת לאדמה.

בא לי לעוף מפה.

מצד אחד פתאום אני נדלקת על איזה מישו לא קשור.

ופתאום בא לי איזה ילד אחר..

ואז , משום מקום אני בכלל חושבת "פאק, בשביל מה אני צריכה חבר?!"

אין לי מושג מה קורה איתי.

אני יודעת שהשתנתי, אבל אני לא בטוחה שאני אוהבת את ה"שינוי" הזה.

אני נהיית לבנה, כמו דמות לבנה בתאטרון...

מבחוץ כולם חושבים שאני הכי בסדר בעולם, ומבפנים? הכל מתפורר..

כל מה שהייתי נעלם.

התאמתי את עצמי לחברה, עד כדי כך שאני כבר לא מכירה את עצמי.

אני כך צריכה מישהו לדבר איתו, ופשוט אין לי.

אני לא אומרת שאין לי חברות (kisses 4 ever) זה פשוט שאני כבר לא יכולה לדבר איתן..

לא יודעת למה, אבל משהו פשוט עוצר אותי.

אולי זה הפחד, שאנשים לא יאהבו אותי כמו שאני.

       f _ c k     

all we need is u

פחחח או שלא.

התאהבתי, סופית.