וואי כבר איזה 1 בלילה ואני לא נרדמת..
המחשבות מטריפות אותי.
מה,איך,מתי,כמה,למה
הכל מסובב לי את השכל.
תמיד אני חושבת על העתיד, ולא על ההווה.
זה כזה חרא, כי תמיד אני נדפקת.
תמיד צריכה לעשות את הדבר הנכון, אפילו עם זה בסופו של דבר יפגע בי..
לא יודעת למה, אבל פשוט ככה.
אני חושבת שיש לי טראומת ילדות, כי תכלס השנים של ה"ילדות" שלי בכיתה ה',ו' היו שנים מזה קשות.
מלא זמן של ללכת לבצפר בהרגשה שהכי לא רוצים אותך,
עזבו לא רוצים אותך, שונאים אותך!
השנים שאמורות להיות המתוקות ביותר, לפני כל הקטע המפגר הזה "טיפש-עשרה"
עברו לי בחרדות יומיומיות, שנאה דחיה וכל מיני דברים כל כך ממש אבל ממש לא תמימים.
אני יודעת שזה כל כך מפגר עכשיו, וכל כך לא קשור, אבל הדברים האלה, שבגללם לא דיברו איתי
ועשו עליי חרם כיתתי וכו' כל האשמות - פשוט לא נכונות.
בחיים לא פרצתי לשום אייסיקיו ועבדתי על חברות, בחיים לא כתבתי מכתב נבזי שבגללו לא דיברו איתי חודש.
באמת לא עשיתי את זה. אני חושבת שאם הייתי עושה את זה,זו לא הייתה "טראומת ילדות",
אבל בגלל שהאשימו אותי במשהו שלא עשיתי, והחוסר אונים הזה שכולם חושבים שאתה משקר, יש לי את הטראומה הזו.
נהרסו לי השנים המתוקות של החיים, ועכשיו אני כבר בדבר האמיתי, אין דרך חזרה.
זה כל כך אבסורדי שהאנשים שגרמו לטראומה הזו, הם עכשיו חלק ממעגל החברות הקרוב שלי
ובגלל זה אני יודעת, שאפילו שאתם לא חושבים..
אנשים משתנים.
ואני אוהבת אותם כאילו לא היה כלום, סלחתי להם.
והיכולת לסלוח, היא יכולת שאני הכי מעריכה באדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
