אני גרה בפתח תקווה, במרכז, לא הרגשתי את המלחמה על בשרי אבל כמובן שהרגשות מהמסך של הטלויזיה עברו אלי גם כן באותו רגע.
קרובי המשפחה שגרים בחיפה חוו את המלחמה, היומהולדת של בת דודה הקטנה שהייתה צריכה לחגוג שנה בוטל, והבת דודה הגדולה באה אלינו,
ואיי לא חשבתי שזה יהיה כלכך קשה לארח מישהי אצלי בבית, אני חברותית, לא קמצנית ויודעת מה המשמעות של המלחמה והכנסת אורחים,
אבל היא עלתה לי על העצבים כלכך שלא יכלתי לשמור על הפה שלי ואמרתי כל מה שאני חושבת עליה, והיא עוד הייתה יותר קטנה ממני, בהרבה,
וזהו היה שיעור בשבילי, לא לחשוב רק על כך שיהיה נוח לי, לא לחשוב על כך מה עובר עליי, אלא להתחשב יותר באחרים למרות הנסיבות הקשות.
למה אני מדברת רק עליינו? על האזרחים?
מה עם החיילים שנלחמו לשלום שלנו?
121 חיילים הרוגים, זכרונם ברוך.
628 חיילים פצועים
אם אני כבר כותבת בבלוג נזכרתי שבאחד הימים דפדפתי בבלוגים, "בלוג אקראי"
והגעתי לבלוג שהיה לזכר חייל שנהרג במלחמת הלבנון השנייה,
נכנסתי לכתבה בYNET, ולאחר מכן נכנסתי לבלוג שלו,
והתחלתי לבכות בכי מר מאוד, למה? אני אפילו לא הכרתי אותו,
אף פעם לא השפיע עליי ככה מוות של בן אדם שאני לא מכירה,
התחלתי לקרוא בבלוג שלו, הוא היה כלכך מלא שמחת חיים, כתב שירים,
והיה מאוד שמח לשרת בקרבי וכתב על זה המון.
למה שאלתי את עצמי מגיע לו לעזוב ככה?
אבל כאלו הם החיים, לא צפויים.
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?blogId=33645&date1=8&year1=2006&passok=yes
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: